חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״תפילת בעלי עשקים״ #2 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״תפילת בעלי עשקים״ #2 - הרב יוסף יצחק הבלין מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – כיצד טרדת הפרנסה עצמה מביאה לעילוי הנשמה בשיעור זה נעמיק בביאור הפסוק ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ (שיר השירים ח, ז; עמ' 159), ובגילוי סוד ענינם הפנימי של מי המבול. ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' של מי שטרוד בענייני פרנסה, בין האהבה הטבעית השוכנת בנפש האלוקית לאהבה הנולדת מעבודת האדם עצמו. תקציר השיעור הפסוק ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ מתפרש על נפש ישראל לקדוש ברוך הוא: ״מים רבים״ הם טרדת הפרנסה, על דרך ״רבות מחשבות בלב איש״ – ריבוי המחשבות השוטפות את מוח האדם ולבו בענייני פרנסתו עד שאין לו מנוחה. ואף על פי כן, אין בכוחם לכבות את האהבה המסותרת שיש בכל נפש מישראל. אהבה זו נקראת ״מסותרת״ מפני שהיא שוכנת בעומק הלב, למעלה מבחינת גילוי והרגש, כדוגמת אהבת עצמו של אדם – שאינו מרגישה כרגש גלוי, ואף על פי כן היא עצם מציאותו. מקורה בטבעה של הנפש האלוקית, חלק אלוק ממעל ממש, שקודם ירידתה לעולם היתה מיוחדת בקדוש ברוך הוא תכלית הייחוד ללא כל מסתיר, ונהרה מזיו השכינה. מחמת כן היא חשה תשוקה טבעית ותמידית לעלות ולהידבק בשורשה ומקורה, כשלהבת העולה מאליה למעלה – ״נר ה' נשמת אדם״, ״רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה״. בזה מתבארת נקודה עדינה בחסידות: יש חילוק עצמי בין אהבה הבאה מלמעלה, המונחת בעצם הנפש האלוקית, לבין אהבה שהאדם עצמו מוליד בליבו על ידי עבודתו והתבוננותו. האהבה הראשונה, מאחר שאינה מעשה ידי אדם, אין בכוח שום דבר שלמטה להחלישה או לכבותה – כשם שהאדם לא בראה בכוחו, כך אין בכוחו לבטלה. לעומת זאת האהבה הנעבדת, מאחר שמקורה בכוחות אנוש, ניתנת להיחלש ואף להיכבות במהירות ובקלות על ידי מעט מים של טרדות העולם הזה. מכאן הביטוי המעשי: לכל יהודי, אף הקל שבקלים, יש קשר עמוק עם הקדוש ברוך הוא שאינו תלוי כלל בעבודתו, ומחמת כן הוא מוכן תמיד למסור נפשו על קידוש השם, וכן בעשרת ימי תשובה עושה כל אחד תשובה שלמה מקירות ליבו. ולא זו בלבד: מבאר רבנו שהתלבשות הנשמה דווקא בתוך ״מים רבים״ אלו של טרדת הפרנסה, מסוגלת להביאה למדרגת אהבה גבוהה יותר מזו שהיתה לה קודם ירידתה לעולם. להבנת הדבר פונה השיעור לבאר את עניינם של מי המבול. מי המבול נקראים בנביאים ״מי נח״ (ישעיהו נד, ט), על שם ״נחת רוח״, כעניין השבת שהיא יום מנוחה; ובכתוב ״אלה תולדת נח נח איש צדיק״ נכפל שם נח לרמז לשתי בחינות של נחת רוח – בעליונים ובתחתונים, כנגד שתי הבחינות שבשבת. ואף שהמבול מצד חיצוניותו בא להשחית את הארץ, מצד תוכנו הפנימי תכליתו היתה להביא נחת רוח וטהרה. ומבואר גם מדוע לא חיסל הקדוש ברוך הוא את דור המבול ברגע אחד, אלא באמצעות תהליך ארוך של פתיחת ארובות השמים ומעיינות תהום רבה: מפני שתכלית המבול לא היתה השחתת החוטאים בלבד, אלא טיהור הארץ עצמה, שנטמאה מחמת חטאי בני האדם (״ותשחת הארץ״, וכעין קללת האדמה בחטא אדם הראשון). המבול פעל כמקווה טהרה לארץ, על דרך ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״; ומטעם זה ירדו המים ארבעים יום כנגד שיעור ארבעים סאה שבמקווה, והוצרכו לכסות אפילו את ההרים הגבוהים – בדוגמת דין טבילה שאפילו אצבע אחת המשוייר מחוץ למים מעכבת את הטהרה. בסיום הקטע (בו נקטע השיעור) עמד השיעור לבאר כיצד עניין המקווה שבמי המבול מלמד גם על ״מים״ טרדת הפרנסה: שדווקא טבילה/התלבשות שלמה בתוכם, ולא הימנעות מהם, היא המביאה לטהרה ולעילוי הנשמה. הנקודה המרכזית בכל נפש מישראל שוכנת אהבה טבעית ומסותרת לקדוש ברוך הוא, הנמשכת מעצם מהות הנפש האלוקית שהיתה מיוחדת בו יתברך תכלית הייחוד קודם ירידתה לעולם, ולכן שום ״מים רבים״ של טרדת הפרנסה אינם יכולים לכבותה – כשם שהאדם לא בראה בכוחות עצמו, כך אין בכוחו לבטלה. לעומת זאת, אהבה הנולדת מעבודת האדם והתבוננותו עשויה להיחלש ואף להיכבות על ידי טרדות קלות, מאחר שמקורה בכוחות האנושיים בלבד. ולא זו בלבד שהטרדות אינן מכבות את האהבה הטבעית, אלא שדווקא התלבשות הנשמה בתוך ״מים רבים״ אלו של עסקי העולם מביאה אותה לדרגת אהבה נעלית יותר מזו שהיתה לה קודם ירידתה – בדוגמת מי המבול, שתכליתם הפנימית, כעין מקווה, היתה לטהר ולהעלות את הארץ ולא רק להשחיתה. עיקרי השיעור מים רבים לא יכבו את האהבה: ״מים רבים״ רומזים לטרדות הפרנסה השוטפות את מוחו ולבו של אדם (״רבות מחשבות בלב איש״), ואף על פי כן אינן יכולות לכבות את האהבה המסותרת שבנפש כל אחד מישראל (עמ' 159). מקור האהבה המסותרת: אהבה זו נמשכת מטבע הנפש האלוקית, חלק אלוק ממעל ממש, שהיתה קודם ירידתה לעולם מיוחדת בקדוש ברוך הוא תכלית הייחוד, ולכן היא חשה תשוקה טבעית תמידית - כשלהבת העולה מאליה - לשוב ולהתאחד עם שורשה. החילוק בין אהבה טבעית לאהבה נעבדת: אהבה הבאה מלמעלה, מעצם הנפש האלוקית, אינה ניתנת לביטול על ידי שום דבר שלמטה, שהרי לא האדם בראה אותה; לעומתה אהבה הנוצרת בעבודת האדם ובהתבוננותו יכולה להיחלש ואף להיכבות על ידי מעט טרדות. הביטוי המעשי: מחמת האהבה הטבעית, כל יהודי - אף הקל שבקלים - מוכן למסור נפשו על קידוש השם, וכל אחד עושה תשובה שלמה בעשרת ימי תשובה מקירות ליבו. העילוי שבטרדת הפרנסה: לא זו בלבד שהמים הרבים אינם מכבים את האהבה, אלא שדווקא התלבשות הנשמה בהם מעלה אותה למדרגה גבוהה מזו שהיתה לה קודם ירידתה - עניין המבואר על דרך משל מי המבול, שתפקידם הפנימי היה לטהר את הארץ כמקווה (״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״).