חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״אהבה ושמחה באלוקות״ #11 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״אהבה ושמחה באלוקות״ #11 - הרב יוסף יצחק הבלין סיכום השיעור — עבודת התפילה, אהבה ושמחה באלוקות (י"א) | הרב יוסף יצחק הבלין תקציר — 'ודווקא מן השפלות תצמח השמחה' השיעור פותח בעניין התשובה והסיגופים לאחר החטא, ומבאר על פי התניא שבזמן הזה באה הצדקה במקום התעניות והסיגופים, וכדעת הבעש"ט שאין לצער את הגוף בתעניות, אלא הסיגוף הוא בפרישה מעודף התענוגים הגשמיים בלבד. משם עובר הרב אל עיקר העניין: מקור השמחה בעסק התורה. מבואר שהעצבות באה דווקא כשאדם מבקש גדולות לעצמו ומדמה עצמו לבעל מדרגה, ואילו מי שמשים עצמו כשיריים — כדבר מיותר שאין בו צורך — זוכה לשמחה, בהכירו שאף במצבו השפל נותן לו הקב"ה אפשרות להתקרב. הרב מביא את מדרגת רשב"י, שתורתו אומנתו, שהיה בדביקות מתמדת ולכן היה פטור מן התפילה, שכן כל עניין התפילה אינו אלא לעורר את האהבה משנתה, ואצלו האהבה היתה בהתגלות תמיד. בחלק השני מתחדש שדווקא מצד בחינת שפלותו מאיר באדם אור נעלה ביותר, על דרך הכתוב עובר על פשע לשארית נחלתו — 'שארית' מלשון שיריים — שהקב"ה מעביר על הפשעים ומאיר אור שלמעלה מהם. לבסוף מזהיר הרב שההתבוננות בשפלות תהיה בבחינת 'נגד תמיד' ולא בהתלבשות יתירה, שלא יבוא לידי מרירות ההופכת את השמחה. הנקודה המרכזית יסוד העבודה בשיעור זה הוא שהשמחה בעבודת ה' אינה נובעת מתחושת גדלות אלא דווקא מהכרת השפלות והריחוק. כאשר האדם משים עצמו כשיריים, ומכיר שאין הוא שייך מצד עצמו למדרגות גבוהות, הרי מעצם ההכרה הזו נמשך עליו אור אלוקי נעלה בבחינת 'עובר על פשע', שאין הפשעים תופסים בו מקום כלל. וזוהי כפילות השמחה: לא רק שהקב"ה נותן לו את האפשרות להתקרב אף בשפלותו, אלא שמצד השפלות עצמה מאיר בו אור גבוה יותר. עיקרי השיעור התשובה והסיגופים בזמן הזה — אף שנמחק החטא על ידי עירור התשובה, נותר פגם הנפש הטעון תשובה שלמה; אמנם על פי התניא באה הצדקה במקום התעניות והסיגופים, וכשיטת הבעש"ט שלא לצער את הגוף, אלא לפרוש מעודף תענוגי הגשם (עיין תניא, אגרת התשובה; ובספר המאמרים לאדמו"ר הריי"צ — המראה־מקום המדויק טעון אימות). עצבות מבקשת גדולות, שמחה מן השפלות — העצבות מחמת חסרונות באה דווקא כאשר האדם מדמה עצמו לבעל מדרגה ומבקש גדולות; ואילו המשים עצמו כשיריים אינו נופל בעצבות, אלא שמח בכך שאף בשפלותו זוכה לקרבת השם. מדרגת רשב"י — תורתו אומנתו — רשב"י היה בדביקות מתמדת בלא הפסק ('בחד קטירא אתקטרנא', זוהר), ולכן היה פטור מן התפילה, שכן תכלית התפילה לעורר את האהבה משנתה, ואצלו לא היתה האהבה בבחינת שינה כלל. 'עובר על פשע לשארית נחלתו' — 'שארית' מלשון שיריים; כאשר האדם משפיל עצמו, ממשיך הקב"ה אור עליון שלמעלה מדרגת הפשעים, עד שאין הם תופסים שם מקום, ובזה נמחק החטא לגמרי (על פי מיכה ז, יח). משל אור השמש והזהירות מהתלבשות יתירה — כשם שחום השמש מתגלה דווקא למטה על הארץ הרחוקה, ולא בגובה הקרוב אליה; כך דווקא מן השפלות מאיר האור העליון. אך על ההתבוננות בשפלות להיות בבחינת 'נגד תמיד' ולא בהתלבשות, שלא יבוא לידי מרירות המבטלת את השמחה.