כולל תפארת לוי יצחק יום ג׳ ח׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ג׳ ח׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ א. חומש — פרשת בלק: ההבדל בין ישראל לגוי עיקרי השיעור בלעם וחשיבתו שקדם לאברהם — רש"י מציין כי "שינה מקלקלת השורה": בלעם קם בבוקר וחבש בעצמו את חמורו מרוב שקידה ורשעות, וה' אמר לו "כבר קדמך אברהם אביהם" — אך ניסיונו של אברהם בעקידה לא עמד לבלעם, שכן אברהם התכוון לעשות רצון ה', ואילו בלעם חפץ בהרס. שאלת הסתירות בציווי ה' — ה' אמר לבלעם תחילה "לא תלך", אחר כך "אם לקרוא לך... קום לך", ואחר כך "ויחר אף אלוקים כי הולך". הסבר: בלעם לא הלך מתוך ציות אמיתי אלא מתוך תאוות ממון ותשוקה לנזק — ועל כן חרה אף ה', שכן אף שנאמר לו ללכת, הרצון הפנימי היה נלוז. ההבדל בין ישראל לגוי — אצל ישראל: "הוא והעבירה שני דברים"; הוא נכשל ברגע של "רוח שטות" אך חוזר מיד. אצל הגוי: "השנאה והגוי דבר אחד" — הוא עצמו כולו שנאה, כפי שניכר מרצונו לעקור את כל ישראל אף לאחר שנבאה אמונותיו שלא יוכל להזיק. פנימיות האמונה אצל ישראל (תניא פרק כ"ט) — "ישראל עצמם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא אחרא... הגביהה עצמה על אור קדושת נפשם האלוקית בגסות רוחה"; ברגע שקצף ה' עליהם — "נכנע ונשבר לבם בקרבם... וממילא נפלה הסטרא אחרא וגבותה". הגוי מ"שלוש קליפות הטמאות" — אף שבלעם ידע שה' ציווה שלא להזיק לישראל, ואף שידע שיכשל — עם זאת "רץ להזיק... כולו שנאה" בלא טעם ושכל. ב. גמרא — מסכת חגיגה דף ה ע"ב: מצוות ראייה לקטן עיקרי השיעור הגדרת "קטן" — קטן שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו מירושלים להר הבית, פטור אביו מחינוכו; אם יכול — חייב. התוספות מדייק: "יכול לרכוב" שונה מ"יכול לאחוז ביד ולעלות ברגל". חנה ושמואל — רב שימן מקשה: מדוע לא עלתה חנה? הגמרא משיבה שחששה ל"פינוקו" של שמואל ולקושי הדרך עבורו; האמא עלתה עד ירושלים (כי חייבת בשמחה יחד עם בעלה) אך לא הלאה. חיוב שמחת אשה ברגל — בעלה מחויב לשמחה ("ביתך — זו אשה"), ויש לו מצווה לקנות לה בגדים כדי לפותה לעלות; בבבל — בגדים צבעוניים, בארץ ישראל — בגדי פשתן. מחלוקת בגדר החיוב — לדעת הטורי אבן/שאגת אריה: חיוב חינוך בראייה הוא מדרבנן בלבד. ה"מרומי שדה" בשם הרמב"ם: יש חיוב מן התורה אף לתינוק מ"כל זכורך" — ומביא ראיה מהירושלמי (דף ב ז ע"א). מנהג הצדיקים — מסורת חסידית: אף תינוקות קטנים הביאו לפני הרבי, שכן "הראייה" נחרטת בנפש אף ללא זיכרון מודע; המאכל ודברים שהילד נחשף אליהם משפיעים עמוקות על נפשו. ג. שולחן ערוך הרב — סימן ש"ו, סעיפים י"ד–ט"ז: פסיקת צדקה ומתנות בשבת עיקרי השיעור היתר פסיקת צדקה בשבת (סעיף י"ד) — "מותר לפסוק צדקה לעניים בשבת" כי "דיבור של מצווה" הוא; ואינו דומה ל"מעריך" (הנודר ערך אדם לגבוה) שאסור, כיוון שזה כקונה את הנערך — דומה למקח וממכר. הקדשת חפץ לבית הכנסת — הקדשת חפץ ידוע בשבת אסורה כי החפץ יוצא מרשותו. אך יש המלמדים זכות: הקדשת דבר לבית הכנסת שאני, שאנשי העיר יש להם חלק בקדשות בית הכנסת — ולכן אינו דומה למקח גמור; מכל מקום "טוב להיזהר" ולהקדיש מבעוד שבת. שיעבוד הגוף — יסוד מחודש בתוספות — התוספות בכתובות מחדש שאדם יכול לחייב את גופו לשלם בעתיד, כמי שמשעבד עצים לפירותיהם; על כן כשפוסק צדקה אין כאן "חפץ יוצא" אלא שיעבוד עצמי — ומותר. מכירת מצוות בשבת (סעיף ט"ז) — מבחינה עקרונית "היה ראוי לאסור" מדין מקח וממכר; אך המנהג להקל כי "אין שייך מקח וממכר בדבר מצווה" שאין כאן חפץ גשמי הנקנה; ו"הנכון" שכל מה שאמר יתן — יתן לצדקה אפילו אם חברו קנה. איסור מתנות בשבת — אסור ליתן מתנה בשבת אלא מיני מאכל ומשקה לצורך אותו יום; מכירת מקומות בבית הכנסת ומתנות לחתן הדורש — אין לעשות כן בשבת. ד. חסידות — דרך מצוותיך (דף 160): שכל לעומת דעת עיקרי השיעור הבחנת "זרע אדם" ו"זרע בהמה" — ההבדל אינו בידע אלא בהרגשה הפנימית; "זרע בהמה" יודע ומבין הכל, אך בפנימיותו אינו חי עם הדברים; "זרע אדם" מרגיש את האמת בעצמותו. משה רבנו ממשיך הדעת — על "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" — "לפניהם" פירושו לפנימיותם: משה ממשיך לישראל את הדעת, שהיא "מפתח כל שש המידות"; בלשון הקבלה, "משפט" = קו האמצעי = רחמים הנמשכים מן הדעת. גנאי מי שאין בו דעת — "כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו" (גמרא ברכות); הרחמנות עצמה נמשכת מן הדעת — לכן מי שאין לו דעת, אין עליו מקום לרחמים. שכל אינו מספיק — משל בית המשפט — כשם שבית המשפט הפנה עיניים לדלת אף שהוכחות היו ברורות, כך השכל לבד תמיד "נפצח" אם יבוא אחר ויסביר את ההיפך; בית שמאי ובית הלל — שניהם בדרך שכל, ושניהם בטוחים ב-100%, ושניהם סותרים זה את זה. דעת מברר טוב מרע — רק "כשיעמיק דעתו בזה וירגיש החיות השופעת עליו מהשם מקור החיים — אז יתהפכו מידותיו באמת"; ואז "על ידי הדעת מברר הטוב מן הרע ודוחה את הרע".