כולל תפארת לוי יצחק יום ב׳ ו׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ב׳ ו׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ חלק א' – חומש: פרשת ואתחנן – "כי מי גוי גדול" הנקודה המרכזית: משה רבנו מעמיד את ישראל על מדרגתם העליונה – "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" – ומיד מזהיר "רק השמר לך", ללמדך שאין ממוצע: או שאדם עומד בדבקות עליונה, או שנפילתו מיידית עד התחתית. ומאידך, גם התשובה היא בן-רגע: עבירה מלשון מעביר – שעבר לצד אחר, ומיד כשמסתובב חזרה הריהו מחובר לקב"ה. עיקרי השיעור: איסור שכחת התורה – אדמו"ר הזקן מדייק מלשון "ופן יסורו מלבבך": העבירה היא רק במסיר בכוונה מלבו, אך השוכח מאליו אינו עובר. וראיה מרב זירא שישב מאה תעניות לשכוח תלמוד בבל כדי לקנות תורת ארץ ישראל. "וסרתם ועבדתם" – הירידה מיידית, ובמקביל החזרה מיידית: ברגע החרטה כבר דבוק בקב"ה, ואין צורך בתהליך ארוך. "ונושנתם בארץ" – רמז לגלות: מניין "ונושנתם" 852, והקב"ה הקדים שנתיים (לסוף 850 שנה) שלא יתקיים "כי אבד תאבדון". וכעין זה ביציאת מצרים – בחיפזון, בכבודו ובעצמו, טרם שקיעה בשער הנו"ן. "בכל לבבך ובכל נפשך" – צעקה מעומק הלב, אף בלא תשובה שלמה, מעוררת גאולה ("ונצעק אל ה'... וישמע את קולנו"). ומעשה בעשיר ועגלת הדואר: הדחיפוּת מוכיחה שהדבר נוגע לו באמת – "דבר שנוגע לך זה שלך". מחלוקת ישראל וקוב"ה – "השיבנו ה' אליך ונשובה" כנגד "שובו אלי ואשובה אליכם" – מי מתחיל, ורק משיח יכריע. חלק ב' – גמרא: חגיגה – סיום פרק א' ותחילת "אין דורשין" (דף יא ע"ב) הנקודה המרכזית: הגמרא מתקנת את לשון המשנה "הן הן גופי תורה" – אימא "הן והן גופי תורה": בין הנלמד מן המקרא בין המסור מהלכה למשה מסיני, הכל גופי תורה. ומכאן לפתיחת פרק שני: גדרי הצנעה בלימוד עריות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. עיקרי השיעור: הן והן גופי תורה – אף דרבנן ומנהגים דינם כתורה, ואדרבה החמירו בדרבנן ("ספיקא דרבנן לקולא – אך שכרם מרובה") כדי שלא יזלזלו בהם. מנהג שנהג ג' פעמים צריך התרת נדרים – ובלבד שאינו סותר הלכה. "אין דורשין בעריות בשלושה" – הו"א ללמוד מ"איש איש אל כל שאר בשרו", ונדחה; מסקנת רב אשי: אין דורשין בסתרי עריות בשלושה. טעם הדבר – סברה: בשניים, אחד שקיל וטרי עם הרב והשני מאזין; בשלושה – שניים מתווכחים ביניהם ומפסידים דקדוק דברי הרב, ואתו למישרי איסורא בעריות. ספר האגודה – ההגבלה נאמרה בזמן שתורה שבעל-פה נלמדה על-פה; משהותר לכותבה, הלומד יכול לחזור מן הספר. עריות שאני – "גזל ועריות נפשו מחמדתן": עריות בין בפניו בין שלא בפניו, גזל רק בפניו. חלק ג' – שולחן ערוך הרב: סימן ש"ח – טעמי איסור טלטול (סעיפים א'–ב') הנקודה המרכזית: אדמו"ר הזקן מונה שלושה טעמים לאיסור טלטול: קל וחומר מהילוך ודיבור ("ודבר דבר") – שלא יהא יום השבת כחול ויתקיים "למען ינוח" במנוחת הדעת; גדר הוצאה – שמא ישכח ויוציא לרשות הרבים; ושתהא שביתה ניכרת ושווה בכל אדם, אף בטיילים ויושבי קרנות. עיקרי השיעור: "לא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול" – ההליכה בנחת מעידה על קדושת היום; ומעשה באדמו"ר מרוז'ין שהשליך המקטרת בכניסת השבת ונשתנה כולו למעליותא. ישוב הדעת – יסוד השבת – על-פי ה"נתיבות שלום" מסלונים: כל מלחמת היצר ליטול מהאדם את ישוב הדעת; ומכאן מלאכת מחשבת – מלאכה שאינה צריכה לגופה ודבר שאינו מתכוון פטורים, כי התורה תובעת את הראש ואת הדעת. סעיף ב' – כל שיש תורת כלי עליו מותר לטלטלו, ואפילו כלי שמלאכתו לאיסור (קרדום, קורנס) ואפילו מוקצה מחמת מיאוסו (נר ישן) – שהרי ראוי לכסות בו כלים; ופרטי דיניו יתבארו בהמשך. חלק ד' – רמב"ם: הלכות בית הבחירה פרק ג' – מעשה המנורה הנקודה המרכזית: המנורה – מקשה אחת בריקוע, ולא ביציקה או בריתוך, כי היא סמל כלל ישראל: כל קנה – דרך ומידה משלו, ימני שבימני ושמאלי שבשמאלי, אך הכל גוף אחד ממש, ואין בישראל "תוספת" מלבר. עיקרי השיעור: מנורת זהב באה כיכר (כ-28–42 ק"ג לערך) עם נרותיה, מקשה; משאר מתכות – אין גביעים כפתורים ופרחים ואין מקפידים על משקלה, וחלולה כשרה (וכמעשה החשמונאים). אין עושים אותה מן הגרוטאות – כבוד המקדש שאין בו דבר פגום, כסכין שנפגם שמחליפים ואין משחיזים. מלקחיה ומחתותיה אינם מכלל הכיכר, אך הנרות – מכלל הכיכר, מפני שקבועים במנורה. שבעת הקנים ושבעת הנרות מעכבים זה את זה. צורת המנורה שבשער טיטוס (עגולה, בסיס מדורג) אינה ראיה נגד הרמב"ם (והרבי) שהקנים באלכסון – שכן מנורות רבות היו במקדש; ומכאן גם הזהירות שלא לעשות מנורה של שבעה קנים כדוגמתה.