כולל תפארת לוי יצחק יום ה׳ י״ז תצמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

חלק א' — חומש: פרשת פינחס עיקרי השיעור: רש"י על "צו את בני ישראל" (במדבר כח, ב) — משל בת המלך; הדיון בבית המדרש האם משה "אומר לקב"ה מה לעשות", והיישוב על פי מושג הרצון. רצון למעלה משכל — הנחת תפילין וקיום מצוות מצד ציווי בלבד פועלים ביטול והתקשרות "שלא כדרך השתלשלות", בעוד לימוד תורה בהבנה הוא חיבור שכסדר ההשתלשלות ("חדר במוחו" — בלשון אדמו"ר הזקן). ביאור הצמח צדק על "יהי רצון מלפניך" — בסדר הצמצומים שייך שינוי "לבושים" מדין לרחמים, ודווקא יהודי, כמשרתי המלך העומדים בהיכלו, רשאי לבקש זאת. ההבדל בין יהודי לגוי — הגוי מקבל בדרך מקיף ("נגזר עליו" — אצלו אין תפילה משנה), והיהודי מקבל בפנימיות, ולכן "ישראל למעלה מן המזל" ותפילתו פועלת. קרבן התמיד וי"ז בתמוז — ביטול התמיד הוא צרה כללית, שכן בהעדר כפרת התמיד בטלה עבודת המקדש כולה. חלק ב' — גמרא: מסכת חגיגה דף ז' ע"ב נעיין בסוגיית המשנה והגמרא בחגיגה דף ז' ע"ב בדיני הבאת קרבנות הרגל. נבחן את הכלל "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" ואת מחלוקות בית שמאי ובית הלל. תקציר: המשנה קובעת שעולות במועד באות מן החולין ושלמים מן המעשר, ובחגיגת יום טוב ראשון של פסח נחלקו בית שמאי (מן החולין) ובית הלל (מן המעשר). הגמרא מקשה מהכלל שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ומיישבת על פי "חסורי מחסרא": עולות נדרים ונדבות — במועד באות וביו"ט אינן באות; עולת ראייה — באה אף ביו"ט ודווקא מן החולין; שלמי שמחה — אף מן המעשר. רב אשי מעמיד את מחלוקת ב"ש וב"ה בחגיגת ט"ו בניסן, ומכאן שחגיגת י"ד אינה דאורייתא. בביאור שיטת בית הלל הובאו דעות האמוראים בגדר "טופלין": חזקיה — טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות, ורבי יוחנן — להיפך. בתוך הסוגיה נידונו גם דברי הגמרא שאין שמחה אלא בבשר בהמה, ודין הכהנים היוצאים ידי שמחה בחטאות ואשמות אך לא בעופות ומנחות. עיקרי השיעור: המשנה (חגיגה ז' ע"ב) — עולות במועד מן החולין, שלמים מן המעשר; ישראל יוצאים ידי חובתם בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור — אבל לא בעופות ולא במנחות, ש"אין שמחה אלא בבשר בהמה". קושיית הגמרא ותירוץ "חסורי מחסרא" — חלוקה משולשת: נדרים ונדבות, עולת ראייה (דווקא מן החולין), ושלמי שמחה (אף מן המעשר). דברי רב אשי — "חגיגת חמיסר אין, חגיגת ארביסר לא": מחלוקת ב"ש וב"ה דווקא בחגיגת ט"ו בניסן, ומכאן שחגיגת י"ד בערב פסח (הבאה להשביע בבשר לצד כזית הפסח) אינה חובה מדאורייתא. מחלוקת האמוראים בגדר "טופלין" — חזקיה: בהמה לבהמה ולא מעות למעות; רבי יוחנן: מעות למעות ולא בהמה לבהמה. אגב הסוגיה — מחלוקת ב"ש וב"ה בסמיכה ביו"ט (מביאין שלמים ואין סומכין / מביאין שלמים ועולות וסומכין), והשאלה האם שבות שימוש בבעלי חיים נוהגת במקדש. חלק ג' — שולחן ערוך הרב: הלכות שבת נעיין בדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב (סימן ש"ז) בדיני אמירה לנכרי ברמז. נבחן את החילוק הדק בין רמז של ציווי האסור, לבין אמירה בדרך סיפור שהנכרי מבין ממנה מעצמו. עיקרי השיעור: רמז ציווי אסור — "קנח חוטמך" כדי שיסיר הפחם מראש הנר; האיסור הוא בכל דרך שמובן ממנה ציווי לעשיית מלאכה בשבת. מחאה בנר של ישראל — אף כשהנכרי בא מעצמו להיטיב את הנר, כיוון שהנר של ישראל והמלאכה בשבילו — צריך למחות בידו. רמז למלאכה של אחר השבת — מותר, שלא נאסר אלא דיבור ("ודבר דבר"), ובאמירה על חול אין איסור. סעיף ח' — האומר לנכרי בחול "מדוע לא עשית בשבת שעברה" מותר, אף שיש בזה רמז לשבת הבאה (ואדמו"ר הזקן העמיד תיבת "רמז" בסוגריים, והשיעור ביאר שהוא על פי הפרי מגדים); שאין כאן ציווי אלא הבנת הנכרי מעצמו. אמירה בדרך סיפור — נכרי שהביא איגרת חתומה ואומר לו "איני יכול לקרותה" — מותר, שהנכרי משלים שליחותו לדעת עצמו; והוזכרו הפניות לסימנים רמ"ד ורנ"ב בגדרי חפצי ישראל ושכירות הנכרי. חלק ד' — רמב"ם וחסידות: הלכות בית הבחירה עיקרי השיעור: שש מצוות בית הבחירה (רמב"ם, ריש הלכות בית הבחירה) — בניין המקדש, איסור מזבח גזית, איסור עלייה במעלות, מורא מקדש (יראת הרוממות ולא יראת העונש), שמירת המקדש (לכבוד ולא מפני חשש), ואיסור השבתת השמירה. מחלוקת רמב"ם ורמב"ן — הרמב"ם (פ"א ה"א): בית מוכן להקרבת קרבנות ולעלייה לרגל; הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות): עיקר המצווה עשיית הארון והכפורת, מקום השראת השכינה — ובחסידות: המשכה מלמעלה למטה לעומת העלאה מלמטה למעלה, ואהרן בבחינת אור מקיף המאיר בקודש הקודשים. ביאור הרבי במדרגות המקדש — הרמב"ם מונה את המעלות (י"ב מדרגות, ט"ו מדרגות) ללמדנו שבמקדש, בשונה מהמשכן השווה, יש ריבוי מדרגות בקדושה גופא — מעזרת נשים עד קודש הקודשים. אדמו"ר הזקן בהפרש משכן ומקדש — המשכן היה מדומם, צומח וחי (קרקע, קרשים, יריעות עיזים) אך קדושתו עראית ולא חדרה במדבר; במקדש שבארץ ישראל הקדושה חודרת בארץ לעולם — "אין השכינה זזה משם", ומכאן איסור העלייה להר הבית בזמן הזה. כבש ולא מעלות — למזבח עולים בהילוך מתון ולא בדילוג, כנגד עבודה מסודרת שלב אחר שלב; והמסתעף: גלגולי המשכן — גלגל, שילה, נוב וגבעון — עד בית העולמים, ומחצית השקל שבקרבן התמיד המכפר על כל ישראל ("אל תפן אל מנחתם" — בקרח).