חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״חוט השדרה של עבודת ה׳״ #7 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״חוט השדרה של עבודת ה׳״ #7 - הרב יוסף יצחק הבלין התפילה כשורש החיות לכל המצוות — "בדעת חדרים ימלאו" בשיעור זה נעמיק בעניין מעלת התפילה כבחינת ה"כלל" הממשיך חיות ואור אלוקי לתוך כל המצוות, ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' זו. תקציר השיעור מבאר כיצד התפילה היא בחינת ה"כלל" הממשיך את החיות האלוקית מלמעלה, ואילו המצוות הן ה"פרטים" — האיברים והכלים המקבלים ממנה. הדבר נמשל להמשכת החיות הכללית ממוח הדעת דרך חוט השדרה אל כלל אברי הגוף, וממנה מתחלקת חיות פרטית לכל אבר ואבר. הנקודה המרכזית עיקר עבודת התפילה הוא בחינת "ברוך אתה" — בקשה והמשכה שיומשך אור אין סוף ברוך הוא מלמעלה למטה, וזוהי הכוונה הכללית שממנה נמשכת החיות לכל המצוות. המצווה עצמה היא בבחינת גוף וכלי (האיבר), והכוונה היא נשמת המצווה הממשיכה בה אור וחיות, ובלעדיה הרי המצווה כגוף בלא נשמה. משום כך תיקנו חז"ל לברך "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו" קודם כל מצווה, כדי להמשיך את האור הכללי שכבר נמשך בתפילה אל תוך הפרט של אותה מצווה. ולפיכך זמן התפילה — בתחילת היום דווקא — הוא המוכשר והמסוגל לעורר את הדעת באלוקות, שממנה נמשכת חיות לכל מעשי היום כולו. עיקרי השיעור כלל ופרט בהמשכת האור: התפילה היא הכוונה הכללית הממשיכה את האור והחיות מלמעלה (בחינת "ברוך אתה"), ואילו המצוות הן הפרטים שבהם מתלבש האור הכללי דרך פרט; שתי מדרגות הן — המשכת האור הכללי, ואחריה חלוקתו לאיברים פרטיים. משל חוט השדרה ומוח הדעת: כשם שהחיות הכללית נמשכת ממוח הדעת (שבאחורי הראש) דרך חוט השדרה אל האיברים — כח הראייה בעין, השמיעה באוזן והדיבור בפה — כך התפילה ממשיכה את החיות לכל האיברים הרוחניים שהם המצוות. ואף כח ההולדה נמשך דרך חוט השדרה ממוח האב, לרמז שאותה המשכה מולידה חיות שלמה. המצווה כאיבר וכלי: מעשה המצווה (כהנחת תפילין) הוא בבחינת האיבר והכלי, והכוונה היא המשכת האור לתוכו; לכן אמרו חז"ל שהמצוות צריכות כוונה, שכן הכוונה היא נשמת המצווה, ואיבר יכול להיות עם חיות או בלא חיות. "בדעת חדרים ימלאו": על יסוד הפסוק (משלי כד, ג-ד) "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו" — כח הדעת (התפילה) הוא הממלא את חדרי הבית, היינו את הכלים שהם המצוות; והמידות נחלקות לימין-שמאל-אמצע (חסד-גבורה-תפארת), כנגד "שלושה דברים שהעולם עומד עליהם: התורה, העבודה וגמילות חסדים". מעלת התפילה כעיקר העבודה: אף מי שיש לו השגה גדולה, בשעה שהוא טרוד בעסקי השוק אי אפשר שתהא לו כוונה ראויה, ומקיים המצוות בקרירות כ"מצות אנשים מלומדה"; ורק על ידי התפילה, שבה מקשר דעתו לאלוקות בקשר אמיץ וחזק ("ויתקע מחשבתו בגדולת אין סוף ברוך הוא"), נמשכת חיות לכל המצוות שיעשה במשך היום. וזהו החידוש שהביאה החסידות — שהתפילה היא העיקר.