חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״חוט השדרה של עבודת ה׳״ #9 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״חוט השדרה של עבודת ה׳״ #9 - הרב יוסף יצחק הבלין כובד ראש שקודם התפילה — נפילת ה"ראש" כשער לתשובה ולהמשכת אלוקות בשיעור זה נעמיק בעניין עבודת כובד ראש הקודמת לתפילה, כפי ביאורו על דרך החסידות בסדר פסוקי דזמרה וברכות יוצר. נבחן כמה דקויות באופן עבודת ה' זו, ובפרט את היחס שבין ביטול המלאכים לבין מעלת שורש נשמות ישראל. תקציר השיעור (חלק ט' בסדרה, ככל הנראה) מבאר מדוע תיקנו סדר של פסוקי דזמרה וברכות יוצר קודם קריאת שמע ותפילה. הביאור נשען על ההתבוננות באופן שבו כלל הנבראים — ובכללם המלאכים העליונים — בטלים לפני הקדוש ברוך הוא: השרפים אומרים "קדוש קדוש קדוש" מתוך השגה, ואילו האופנים, שאין בהם עומק אותה השגה, נתפעלים ב"רעש גדול" מפני שאינם יכולים להכיל את גודל הביטול. מתוך התבוננות זו בא האדם להכיר את גודל ירידת נשמתו, ומכאן ל"נפילת הראש" שהיא פנימיות עניין כובד ראש, המביאה להכנעה, לשפלות ולתשובה אמיתית. הנקודה המרכזית עיקר עניין כובד ראש אינו כובד חיצוני בלבד, אלא נפילת ה"ראש" — היינו התבוננות האדם בגודל ירידת נשמתו, שהיא בחינת ראש (שכן "ישראל עלו במחשבה" ושורשם בחכמתו יתברך), עד שהיא שוכבת כביכול "על הארץ" מרוב שפלות. מתוך מרירות זו על הריחוק מתעורר האדם לתשובה — לא במובנה הפשוט של תשובה מעבירות בלבד, אלא כפירושה הפנימי של תיבת שוב: להשיב את הנשמה למדרגתה הראשונה ולשורשה כפי שהיתה מיוחדת בטרם ירידתה למטה. רק מתוך הכנעה ושפלות אמיתית זו יכולה בקשת האדם בשמונה עשרה — להמשכת אלוקות בעולם — להיות "בכל לבבך" מעומק נקודת הלב, ולפיכך מקדימים לה את ברכות יוצר. עיקרי השיעור מדרגות המלאכים בשבח "קדוש": השרפים אומרים "קדוש קדוש קדוש" מתוך השגה בביטולו של הקב"ה המובדל מן העולמות; האופנים, שאין בהם אותה השגה, נתפעלים ב"רעש גדול" לעומתם, לפי שאין בכוחם להכיל את עומק הביטול (על דרך משל אדם השומע דבר חידוש שאינו מושג בשכלו). מלאכים "עומדים" מול ישראל "ראש": המלאכים נקראים "עומדים", בחינת רגליים בלבד (כמובא בזוהר על ענין "הדום רגליו"), ואילו ישראל שורשם במחשבה — בחינת ראש — שכן נמשכו ממחשבתו וחכמתו יתברך, בעוד כל שאר העולמות נבראו מבחינת הדיבור. ביטול תלמד את גודל הירידה: כאשר מתבונן האדם בביטול המלאכים שהם למטה ממנו במדרגה, ורואה שהוא עצמו שקוע ב"צורכי הגוף", מתמרמר לבו על ירידת הנשמה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"; ומזה שאהבת התפילה חולפת אחר התפילה "כחלום יעוף". כובד ראש = נפילת הראש → הכנעה ושפלות: פנימיות כובד ראש היא נפילת הראש (הנשמה) למטה, וממנה באים לפירוש השני — הכנעה ושפלות; שני העניינים תלויים זה בזה, שכן ההתבוננות בנפילה מולידה את השפלות, ומתוכה "ויצעקו אל ה' בצר להם". תשובה כשורש בקשת ההמשכה: פירוש שוב הפנימי הוא השבת הנשמה לשורשה, וזהו ענין "ואהבת... בכל לבבך" מעומק הלב; ועל פי הביאור העמוק (הערה 57) עבודת כובד ראש נוגעת לעצם המשכת האין סוף ב"ה, ששורש התפילה למעלה משם הוי', שאין להמשיכו בכלים כי אם על ידי שפלות והכנעה — ולכן דין זה נוהג בכל ישראל, אף בצדיק.