חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״חוט השדרה של עבודת ה׳״ #10 ואחרון - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״חוט השדרה של עבודת ה׳״ #10 - הרב יוסף יצחק הבלין י' עקב — נקודת החיות, חוט השדרה והתפילה כשורש עבודת ה' (מאמר "לא הביט אוון ביעקב", פרק ו' — עמוד שלט) תקציר בשיעור זה נעמיק בפרק האחרון של המאמר "לא הביט אוון ביעקב", ונבחן כיצד אות היו"ד — נקודת החיות שבנפש — נמשכת דרך "חוט השדרה" הרוחני עד ל"עקב", וכיצד עבודת התפילה עומדת ביסוד כל עבודת ה'. נעיין בדקות שבין בחינת החכמה הנעלמת (חושך, סתים) לבין המשכת אור אין סוף למטה, הנעשית דווקא על ידי רעותא דליבא בתפילה ולאחריה קיום המצוות בדברים גשמיים. הנקודה המרכזית עניין "יעקב" הוא אותיות יו"ד־עקב — המשכת הנקודה העליונה (היו"ד, נקודת החיות שבמוח ועצמות הנפש, בחינת חכמה) עד לבחינת "עקב", המדרגה התחתונה שבגוף. ה"חושך" שבבחינה זו אינו שפלות אלא אדרבה — המדרגה הנעלה והנעלמת ביותר, "סתימא דכל סתימין", ואין אנו קוראים לה חושך אלא מפני שאין בה שום השגה. עיקר העבודה הוא להמשיך אור אין סוף עצמו אל תוך העולם הגשמי על ידי המצוות המלובשות בדברים חומריים ששורשם מצמצום וחושך, ודווקא שם שורה גילוי העצמות ("ישת חושך סתרו"). אך המשכה זו מותנית בקדימת עבודת התפילה — התעוררות רעותא דליבא ורצון הלב, ביטול המבקש את הקב"ה עצמו בלבד ("מי לי בשמים"), ולכן צריכה התפילה להיות סמוכה למיטתו בראש היום, בהיותה הנשמה והחיות של כל המצוות ויסוד כל עבודת ה'. עיקרי השיעור חוט השדרה וי"ח חוליות: מבנה האדם הרוחני — מוח הדעת הנמשך דרך חוט השדרה אל י"ח חוליות ומשם לכל האיברים — מקביל לתפילת שמונה עשרה; התפילה ממשיכה ממוח הדעת ומאור אין סוף אל הגילוי למטה ("ברוך אתה הוי'" — בקשת המשכה מן העצמות אל הגילוי). אות היו"ד כנקודה בלבד: בשונה משאר האותיות שיש בהן התפשטות ו"לובן" פנימי, היו"ד היא נקודה בלבד שאין בה לובן — רמז לנקודת החיות של מוח ועצמות הנפש; שחרותה (אוכמא) מורה על בחינת חכמה, הנעלם והנסתר, שהוא הגבוה ביותר דווקא משום היותו בלתי מושג. יעקב = יו"ד עקב: המשכת הנקודה העליונה עד לבחינת "עקב", התחתונה שבאיברים — על דרך הזרע וההולדה הבאים ממוח האדם דרך חוט השדרה, שבהם מתבטא עצם הנפש והכוח "להוליד כמותו". המצוות ככלים בגשמיות: המצוות הן בחינת "איברים דמלכא", כלים לאור אין סוף, ובעלות שני קצוות — מצד אחד כלים לעצמות, ומצד שני מלובשות בדברים גשמיים; דווקא בהתלבשות זו בגשמיות שמקורה מצמצום וחושך נמשך ומאיר אור אין סוף למטה. התפילה כשורש הכל: המשכה זו מחייבת תחילה רעותא דליבא — רצון הלב שלמעלה מן השכל, כנגד היו"ד שבשם, ביטול "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" שאינו מבקש שכר או גן עדן אלא ההתקשרות עצמה; לכן התפילה סמוכה למיטתו בראשית היום, וזהו חידוש החסידות שהעמידה את התפילה כמוח, נשמה וחיות של כל המצוות. משום כך התפילה מדרבנן ואינה נמנית עם רמ"ח המצוות — כחוט השדרה שאינו נכלל במניין האיברים אף שי"ח החוליות נכללות בהם, לפי שהוא נשמת כל הגוף.