לקוטי תורה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי", פר' פיחס, #3 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי", פר' פיחס, #3 - הרב יצחק מאיר וייס כוח התשובה מבחינת סובב כל עלמין — שיעור בהמשך המאמר "צו את בני ישראל", לקוטי תורה פרשת פינחס (אות ב') בשיעור זה נעמיק בהמשך המאמר הראשון בפרשת פינחס בלקוטי תורה (ככל הנראה ד"ה "צו את בני ישראל", דף ע"ה עמוד ד' — נדרש אימות), ונעיין בביאור מהותו של כוח התשובה, כיצד דווקא מבחינת סובב כל עלמין ניתן להפוך את ה"רגל" להיות "ראש". תקציר השיעור ממשיך את הלימוד באות ב' של המאמר. תחילה חוזר המגיד־שיעור על יסוד אות א': בעולם הבא כל דבר קבוע במקומו ואין מעבר מדרגה לדרגה (וזהו עניין "כף הקלע"), מה שאין כן בעולם הזה ישנה עבודת התשובה — היכולת לדלג ולהתהפך ממצב למצב, מפני שעל ידי תורה ומצוות ממשיכים מבחינת סובב כל עלמין, ששם כל הדרגות בהשוואה אחת. מכאן עובר המאמר להגדרת כוח התשובה: "להשיב החיות הנמשך למטה מטה אל מקורו ושורשו". מתבארת ירידת אור אין סוף מבחינת ממלא כל עלמין דרך סדר ההשתלשלות: מאצילות ששם "ביטול וייחוד גמור", דרך בריאה שביטולה אינו בערך, עד תכלית ירידת המדרגות דקדושה — שהיא הכריעה במודים (ומי שאינו כורע במודים נעשה בבחינת "נחש" דקליפה, "שדרתו נעשית נחש" ו"אינו קם בתחיית המתים"). ההמשכה לקליפות היא באופן של "כמאן דשדי בתר כתפוי" — מקבלים חיות אך לא את פנימיות האור. על פי זה מתבאר "רגליה יורדות מות": ספירת המלכות יורדת עד קליפת נוגה ולמטה ממנה. וכוח התשובה — דווקא מבחינת סובב כל עלמין, ש"נעוץ סופן בתחילתן", שם רגל וראש בהשוואה, ולכן יכול היהודי להפוך את החושך לאור ממש. מכאן מתבארים: עליית המלכות ביום הכיפורים, סדר העבודה של אתכפיא ("ולא תתורו... אשר אתם זונים") המוביל לאתהפכא — היפוך אהבת דברים זרים לאהבת ה'; הפסוק "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" — שבחינת ה' תתאה (מלכות) מתהפכת ל"אש ה'" מצד גילוי "איש" — בחינת י'; מאמר המשנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"; ופירוש "שובה ישראל עד הוי' אלקיך" — עד שהוי' (אור אין סוף הסובב) נעשה "אלקיך" בבחינת גילוי, וכן "ואהבת את הוי' אלקיך" שלאחר ייחוד דשמע — חיבור בחינת "יחיד" עם "חי העולמים מלך". הנקודה המרכזית כוח התשובה אינו מושרש בבחינת ממלא כל עלמין, שהרי מצדה כל דרגה קבועה בגדרה ואי אפשר לרגל להיעשות ראש. אלא שורש התשובה הוא בבחינת סובב כל עלמין, ששם "נעוץ סופן בתחילתן" וכל הדרגות — ראש ורגל, תחילה וסוף — הן בהשוואה אחת. ולכן כאשר יהודי ממשיך על עצמו בתשובתו את בחינת הסובב, ביכולתו להשיב את החיות שירדה למטה מטה, עד לעניינים דהעלם והסתר, אל מקורה ושורשה — ולהפוך חושך לאור ומרירו למיתקא. וזוהי גם מעלת התשובה ומעשים טובים בעולם הזה דווקא, שהם מבחינת סובב, על חיי העולם הבא שהם רק זיו והארה מבחינת ממלא. עיקרי השיעור הגדרת כוח התשובה: "להשיב החיות הנמשך למטה מטה אל מקורו ושורשו" — בשונה מעולם הבא ("עלמא דאתי") שבו כל דרגה קבועה ואין תשובה (עניין כף הקלע). סדר ירידת ההמשכה דממלא: באצילות — ביטול וייחוד גמור ("איהו וחיוהי חד"); בבריאה — ביטול שלא בערך; תכלית ירידת המדרגות דקדושה — הכריעה במודים; ומי שאינו כורע — "שדרתו נעשית נחש ואינו קם בתחיית המתים" (על פי מאמר רז"ל). "רגליה יורדות מות" (משלי ה, ה): ספירת המלכות יורדת בסתר המדרגה ליתן חיות לקליפת נוגה ולמטה ממנה, אך באופן של "כמאן דשדי בתר כתפוי" — חיות חיצונית בלבד, בהעלם והסתר ולא בגילוי פנימי. סדר העבודה — מאתכפיא לאתהפכא: "ולא תתורו... אשר אתם זונים" מדבר במי שיש לו עדיין אהבת דברים זרים בפועל, והעבודה מתחילה בכפיית הלב ומסתיימת בהיפוכו — "וכל תשוקה הנישאת בלב תשופך לה' לבדו"; וזהו "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" — היפוך ה' תתאה ל"אש ה'" מצד גילוי בחינת י' (סובב). "שובה ישראל עד הוי' אלקיך": שישוב כל כך עד שהוי' — אור אין סוף הסובב כל עלמין — יהיה "אלקיך" בבחינת גילוי; ועל דרך זה "ואהבת את הוי' אלקיך" — המשכת בחינת "יחיד" (שלמעלה מ"חי העולמים") לחברה עם "חי העולמים מלך", חיבור יחודא עילאה ויחודא תתאה. וזהו גם עניין עליית המלכות ביום הכיפורים, יום התשובה, שבו מאיר הסובב.