לקוטי תורה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי", פר' פיחס, #5 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי", פר' פיחס, #5 - הרב יצחק מאיר וייס עבודת הקרבנות והתפילה: "ריח ניחוחי" — העלאה והמשכה, ובחינת מנוחה שלמעלה מחכמה נעמיק בשיעור זה בהמשך המאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (ליקוטי תורה, פרשת פינחס), ונבחן כמה פרטים ודקויות בעבודת ה' העולה מן הכתוב — כפי שנתבארה באותיות ג' ו־ד' של המאמר, בעניין ב' התנועות של העלאה והמשכה, ומקורן בבחינת מנוחה שלמעלה מן ההשתלשלות. תקציר השיעור ממשיך בביאור עבודת הקרבנות שבכתוב "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". מתבאר ש"ריח" עניינו העלאה ממטה למעלה, ו"ניחוחי" עניינו המשכה מלמעלה למטה בבחינת נחות דרגא. עיקר החידוש הוא שמקור המשכה זו הוא בחינת מנוחה — דרגת רצון שלמעלה מחכמה ומהשתלשלות, שבה אין תפיסת מקום כלל למציאות העולמות. שתי תנועות אלו מכוונות כנגד תפילת שחרית (העלאה) ותפילת מנחה (המשכה), והכלי הממשיך את הגילוי מלמעלה הוא לימוד התורה בביטול, בבחינת "דברי אשר שמתי בפיך", הנמשך מבחינת משה רבינו. הנקודה המרכזית עבודת האדם למטה כוללת שתי תנועות הפכיות המשלימות זו את זו: העלאת הנפש ובירורה ממטה למעלה, והמשכת גילוי אלוקי מלמעלה למטה. חידושו של המאמר הוא שאמיתת ההמשכה של "ניחוחי" איננה נמשכת מדרגה השייכת לעולמות, אלא דווקא מבחינת רצון שלמעלה מחכמה — הדרגה שאין בה תפיסת מקום כלל אף לא לכוונת "דירה בתחתונים" — והיא בחינת מנוחה. הכלי המסוגל להמשיך גילוי נעלה זה למטה הוא לימוד התורה בביטול גמור, שבו "אני הוא המדבר" ולא הלומד, וכוח זה נמשך משורש נשמת משה רבינו שהוא בחינת הביטול ("ונחנו מה"). עיקרי השיעור סיום אות ב' (רקע): כוח התשובה שבו יכול יהודי להתהפך "מן הקצה אל הקצה" מקורו בבחינת סובב כל עלמין, שבה הראש והרגל בהשוואה — על דרך שהנפש מחזיקה את כל כוחותיה כפי שהם פשוטים בעצמותה, ולכן "מהחושך יכול להיות אור" (בעניין ירידת ספירת המלכות, "רגליה יורדות מוות"). אות ג' — "לאשי ריח ניחוחי": "אשי" = אש ויו"ד, גילוי אלוקות שלמעלה מגדרי העולם. "ריח" — הילוך ממטה למעלה; "ניחוחי" — נחות דרגא, ירידה מלמעלה למטה. חז"ל דרשו "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", ומיושבת הסתירה שבין "ניחוח" מלשון ירידה ל"ניחוח" מלשון מנוחה: ההמשכה של נחות דרגא נמשכת דווקא מבחינת המנוחה. בחינת המנוחה = רצון שלמעלה מחכמה: דרגה שאין בה תפיסת מקום למציאות העולמות ואף לא לעבודת ה' שבהם. אף ספירת החכמה כבר שייכת לעולמות, כמאמר חז"ל "בראשית נמי מאמר" (חכמה = "ראשית"), ולכן מדובר כאן ב"עין" שממנה נמשכת החכמה — "חכמה מאין תמצא" — היינו הרצון ("רעוא דכל רעוין") שלמעלה מן החכמה, הנמשך למטה בבחינת "ונעשה רצוני". כנגד ב' בחינות אלו תיקנו תפילת שחרית ומנחה: שחרית עיקרה העלאה ממטה למעלה — סדר של עלייה מדרגה לדרגה (מ"ברוך שאמר", פסוקי דזמרה וקריאת שמע), בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". מנחה עיקרה המשכה מלמעלה למטה, ומטעם זה אין בה פסוקי דזמרה אלא תפילת שמונה עשרה בלבד; ותפילת שמונה עשרה שבשחרית היא התכללות בחינת מנחה בשחרית. אות ד' — "עסק קרבני" וכוח משה רבינו: "קרבני" מלשון קירוב — אותיות התורה (מא' עד ת') "קרובים אליי ומקרבים אותי", בבחינת "דברי אשר שמתי בפיך", שהלומד בביטול גמור נעשה ככלי לדיבורו של הקב"ה ("כמלך שמצווה"). כוח זה לפעול ביטול ויחוד ("דיבור בדיבור ומחשבה במחשבה") נמשך מבחינת משה רבינו, ולכן נאמר "צו את בני ישראל" — "צו" מלשון צוותא וחיבור, שעל ידי המשכת בחינת משה נעשה קישור זה.