לקוטי תורה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי", פר' פיחס, #4 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי", פר' פיחס, #4 - הרב יצחק מאיר וייס סיכום שיעור ד' במאמר "צו את בני ישראל" (הראשון) – ליקוטי תורה פרשת פינחס – אות ג' נעמיק בשיעור זה בביאור אות ג' של המאמר, העוסקת בשורש ההמשכה של בחינת סובב כל עלמין על ידי עבודת הקרבנות. נעיין כיצד המושגים "לחמי" ו"אשי" שבפסוק "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" מבארים את כוחו של יהודי להפוך את מציאותו לקדושה. תקציר לאחר שנתבאר באות ב' שכוח התשובה נובע מבחינת סובב כל עלמין – שמצדה ראש ורגל בהשוואה אחת, ולכן יכול יהודי לצאת מדרגתו ולהפוך "אשה" ל"אשי" – שואל המאמר באות ג': "כיצד היא ההמשכה" של אור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות? התשובה: על ידי עבודת הקרבנות, שנאמר בהם "לחמי לאשי". המאמר מבאר שארבעת היסודות (עפר, מים, אש, רוח) הם כנגד דומם, צומח, חי ומדבר: העפר – דומם, המים – צומח (שהמים מצמיחים), האש – חי, והרוח – מדבר ("ויהי האדם לנפש חיה" – ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא"). בעלי החיים, שמהם עיקר הקרבנות, שורשם מפני אריה ופני נשר שבמרכבה, שנאמר בהם "ומראיהם כגחלי אש" – ולכן עניינם יסוד האש. עבודת הקרבנות היא אפוא העלאת יסוד האש שמלמטה להיכלל ולהישרף באש שיורדת מלמעלה על גבי המזבח. בעבודת האדם זהו עניין התפילה: הנפש הבהמית נקראת כן על שם היותה "בהמה שביסוד האש" – התלהבות וחום מורגש הנמשכים לענייני העולם. על ידי שמזכירים ביוצר אור איך המלאכים מקדישים ואומרים ביראה, מגלים בנפש הבהמית את שורשה, והעבודה נעשית בשני שלבים: אתכפיא – עצירת התשוקה לדברים זרים, ואתהפכא – שהתשוקה עצמה תתהפך לקדושה ("ואל אישך תשוקתך"). "לאשי" פירושו א"ש י' – האש שלמעלה, מבחינת סובב כל עלמין, שיורדת ומעלה את האש שנפלה למטה (ונתבאר בשיעור שיש באש שתי בחינות ירודות – אש ה' ולמטה מזה). "לחמי" הוא על דרך "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים": כשם שהלחם פועל שהנפש תחזור ותאיר בגוף לאחר חלישות, כך עבודת הקרבנות היא ה"לחם" הפועל שבחינת סובב כל עלמין – "נשמת" כל העולמות הנקראים "גוף" – תומשך ותאיר בעולם ולא תישאר מרוממת ומובדלת. "ריח ניחוחי" – הריח מבטא העלאה מלמטה למעלה, וניחוח הוא מלשון נחות דרגא (ירידה מלמעלה למטה) וגם מלשון מנוחה ("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני") – והכל אחד, כי ההמשכה היא מבחינת רצון העליון שלמעלה מחכמה, שהרי חכמה היא ראשית ההשתלשלות ("כולם בחכמה עשית" – נבראת במאמר), ואילו כאן מדובר בהמשכת מה שלמעלה מהעולמות – "ונעשה רצוני". הנקודה המרכזית שורש כוחו של יהודי להפוך את מציאותו לקדושה הוא בהמשכת בחינת סובב כל עלמין, וההמשכה נפעלת על ידי עבודת הקרבנות – "לחמי לאשי". כשם שיסוד האש שבבעל החי עולה ונכלל באש היורדת מלמעלה על המזבח, כך בעבודת התפילה מעלה יהודי את אש הנפש הבהמית באתכפיא ואתהפכא, ועל ידי זה נמשכת א"ש י' שלמעלה. עבודה זו היא בבחינת "לחם" לגבי סובב כל עלמין – שכשם שהלחם ממשיך את הנפש להאיר בגוף, כך עבודת האדם ממשיכה את האור שלמעלה מהשתלשלות להאיר בעולמות. וזהו "ריח ניחוחי" – העלאה מלמטה למעלה הפועלת המשכה מלמעלה למטה, מבחינת רצון העליון שלמעלה מחכמה. עיקרי השיעור חזרה על אות ב': מצד ממלא כל עלמין כל דבר על מקומו ואין יציאה מהדרגה (נשמות ומלאכים), אך מצד סובב כל עלמין – שבו ראש ורגל בהשוואה אחת, ככוחות הכלולים בעצם הנפש – יכול ה"רגל" להיעשות "ראש", וזהו כוח התשובה ההופך "אשה" ל"אשי". ארבעת היסודות כנגד דצח"מ: עפר–דומם, מים–צומח, אש–חי, רוח–מדבר ("לרוח ממללא" בתרגום אונקלוס). בעלי החיים שורשם מפני אריה ופני נשר שבמרכבה שנאמר בהם "ומראיהם כגחלי אש", ולכן עיקר הקרבנות מן החי – יסוד האש – והעבודה היא שהאש שלמטה תיכלל באש היורדת מלמעלה. תפילה כנגד קרבנות: הנפש הבהמית היא "בהמה שביסוד האש" – התלהבות וחום מורגש לענייני העולם. בהזכרת קדושת המלאכים ביוצר אור מתגלה שורשה, והעבודה בשני שלבים: אתכפיא (עצירת התשוקה לזרים) ואתהפכא (שתהיה "ואל אישך תשוקתך" – לקדושה). הוזכר גם ש"שמאלו תחת לראשי" מבטא את ההגבהה מלמטה למעלה, וכן הקשר למאמר בפרשת שלח בעניין נקרת הצור – שההעלאה דורשת הגעה לשורש, לסובב כל עלמין. "לחמי" – ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים: כשם שהלחם משיב את המשכת הנפש להאיר בגוף לאחר חלישות ותענית, כך כל העולמות נקראים "גוף" ("גופין תקינת לון" בתיקוני זוהר), והשראת ה"נשמה" – בחינת סובב כל עלמין דלית מחשבה תפיסא ביה – נמשכת על ידי ה"לחם" שהוא בירור יסוד האש דלמטה והעלאתו, בחינת "לאשי". "ריח ניחוחי" – ירידה ומנוחה הכל אחד: ריח מבטא העלאה מלמטה למעלה; ניחוח – לשון נחות דרגא (ירידת האש שלמעלה, א"ש י', מבחינת סובב ומבחינת רצון שלמעלה מחכמה) וגם לשון מנוחה ("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"). חכמה היא ראשית ההשתלשלות והחכמה "כמעיין הנובע מבחינת עין" שהוא רצון העליון – וההמשכה כאן היא מדרגת הרצון הנמשכת עד בחינת עשיה, "ונעשה רצוני".