גמרא בעיון 17: איך ייתכן חפץ שאינו שווה כלום וחייבים עליו תשלומי ד׳ וה׳? - הרב שמואל רבינוביץ

שיעורי גמרא בעיון | שיעור 17 דבר הגורם לממון כממון דמי - שוחט לעבודה זרה ושור הנסקל בבא קמא ע״א איך ייתכן שאדם השוחט בהמה לעבודה זרה ובכך הופך אותה לאיסורי הנאה שאינם שווים פרוטה ובכל זאת מתחייב עליה תשלומי ארבעה וחמישה? וכיצד דבר שאין לו שום שווי בעולם נחשב בכל זאת ״ממון״ גמור? השיעור עוסק ביסוד ״דבר הגורם לממון כממון דמי״ העולה מן הגמרא בטביחה על ידי אחר. רבי מאיר מחייב את השוחט לעבודה זרה ואת שוחט שור הנסקל בתשלומי ד׳ וה׳ אף שהבהמה כבר אינה שווה כלום בידו. רבא מעמיד שמדובר בשור שמסרו לשומר והועד ונגמר דינו ברשותו, ורבי מאיר סובר כרבי יעקב שהחזרת המוחזר מועילה וכרבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי. החפץ עצמו אינו שווה כלום, אבל מאחר שהשומר נפטר בו מחובו הרי הוא ממון לגביו. מכאן נכנסים לעומק ההבחנה של תוספות בין ״גורם לממון״ ובין ״דינא דגרמי״, עם שתי סברות הפוכות. מתבאר מדוע רבי מאיר נצרך דווקא לשיטת רבי שמעון. לבסוף מתבררת הנקודה המרכזית של השיעור: ההבחנה בין חיוב החפצא לחיוב הגברא. כל זמן שהחפץ קיים השומר נפטר בו באמירת ״הרי שלך לפניך״ אך ברגע שהחפץ יוצא מן העולם חל החיוב על הגברא. בכך מתיישב כיצד השוחט מתחייב ד׳ וה׳ אף שאינו אלא ״גורם לממון״. בשיעור: ◆ שוחט לעבודה זרה וגדר ״באומר בגמר זביחה הוא עובדה״ ◆ מדוע אין כאן קם ליה בדרבה מיניה ◆ שמסרו לשומר, שיטת רבי יעקב במוחזר ושיטת רבי שמעון בגורם לממון ◆ קדשים שחייב באחריותן כמקור לדין ◆ רש״י בביאור ״אף על פי שאינו שווה כלום״ ◆ תוספות: גורם לממון מול דינא דגרמי, ושורף שטרותיו של חברו ◆ קושיית האחרונים על חיוב ד׳ וה׳ בגורם לממון מסוגיית ״כמה גדול כח של מלאכה״ ◆ קושיית הראב״ד בגונב מבית שומר ותשלומי כפל ◆ חפצא וגברא בחלות החיוב