לקוטי תורה פ׳ קרח מאמר א׳. ״ ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו׳. ״ - הרב יוסף יצחק אופן

לקוטי תורה פ׳ קרח מאמר א׳. ״ ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו׳. ״ - הרב יוסף יצחק אופן טלית שכולה תכלת — שורש מחלוקת קרח בסוד המקיף והפנימי בשיעור זה נעמיק במאמר "ויקח קרח בן יצהר" שבליקוטי תורה לפרשת קרח, ונבחן את שורש מחלוקתו של קרח בסוד יחס המקיף אל הפנימי, ואת הדקויות בעבודת ה' העולות מתוכו. תקציר המאמר פותח בשלוש תמיהות הקשורות זו בזו: מדוע חלק קרח על משה ואהרן בטענת היותו "בן שמן" (בן יצהר), מדוע נסבה מחלוקתו דווקא על מצות ציצית באומרו "טלית שכולה תכלת" (חייבת או פטורה), ומדוע נתקנא בזקן אהרן לעומת הלויים שנאמר בהם "והעבירו תער". יסוד התירוץ נעוץ בהבחנה שבין שתי בחינות — ממלא כל עלמין (אור פנימי הנמשך מן הקו, המאיר בכל עולם לפי ערכו) וסובב כל עלמין (אור מקיף, העיגול הגדול המקיף את כל העולמות בשווה ואף את הקו עצמו). הטלית רומזת ללבוש המקיף (סוכ"ע), והחוטין — ל"ב נתיבות החכמה ובחינת "ושער רישיה כעמר נקא" — הם המשכת האור הפנימי על ידי בחינת שערות דווקא; שכן רק על ידי צמצום ה"שערה" אפשר להמשיך אור שלמעלה מסדר ההשתלשלות אל תוך הכלים בפנימיות. קרח ביקש לעשות מן הגבורות (תכלת, מקיף) עיקר ולפטור מן החוטין, ובכך לבטל את ההמשכה הפנימית — וזו טעותו. הנקודה המרכזית עיקר התורה והמצוות אינו עליית המקבל אל המקיף, אלא המשכת אור אין סוף למטה בבחינת אור פנימי — "אם רץ לבך שוב לאחד". המקיף עצמו, מחמת גודלו, אינו יכול להתלבש בכלי כלל, ודווקא הצמצום שבבחינת חוטין ושערות הוא המאפשר את הגילוי בפנימיות; משום כך הציצית (שיש בה קדושה) עיקר מן הטלית (שאין בה קדושה ומותר להשתמש בה חול). קרח שגה בראייתו: אמת שלעתיד לבוא יתעלו הגבורות ותהא הלכה כבית שמאי, אך זאת רק לאחר שלימות בירור עולם התהו, ואילו בזמן הזה עשיית הגבורות עיקר נותנת יניקה לחיצונים. ובעומק יותר — אף טענת "בן שמן" נדחית, שהרי השמן עצמו (מו"ס, "ישת חשך סתרו") אינו מאיר כלל אלא על ידי בחינת "עמר נקא"/שערות, ונמצא שדווקא משה ואהרן הם "שני בני היצהר" שעל ידם נמשך השמן הטוב. עיקרי השיעור ממכ"ע וסוכ"ע: אור פנימי הנמשך מן הקו ("מלא כל הארץ כבודו"), ואור מקיף הסובב את כל העולמות בשווה ואף את הקו ("את השמים ואת הארץ אני מלא ממש"). עליות העולמות בנ' אלפים יובלות הן כולן בגילוי האור הפנימי בלבד, ולכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים" — הממשכת מן הסובב, מהותו ועצמותו. עיגולים ויושר ושורש המקיפים: האור הפנימי נמשך מן היושר (הקו), ואילו המקיפים — אף שעוברים דרך הקו — שורשם מן העיגול הגדול שלמעלה מן הקו. הרב המחיש זאת במשל הבונה בית: יש רצון כללי לכל הבית הקודם לבנין, ורצון פרטי המתעורר לכל קומה לאחר השלמת הקודמת; שורש כל הרצונות הפרטיים (הכתרים, מקיפי כל עולם) הוא ברצון הכללי, אף שבפועל הם באים בזה אחר זה. ציצית — חיבור מקיף ופנימי: הטלית = "לבושיה כתלג חיור" = סוכ"ע, וה־ל"ב חוטין = ל"ב נתיבות החכמה = "ושער רישיה כעמר נקא" = המשכת האור הפנימי. גילוי חכמה עילאה בעולם הזה במתן תורה היה "דילוג" שלא כסדר ההשתלשלות (שעל פיו נצרכו נ' אלפים יובלות), ולכן נמשך דווקא בבחינת שערות/חוטין — שמחוברות בשורשן אל המוח אך נתצמצמו עד שנעשו כדבר נפרד. תכלת ויראה: תכלת מלשון "תכלה" — שמכלה ומבער את הרע ("ולא תתורו"); היא כורסייא דדינא, "דומה לים" (מל' דאצילות) ו"דומה לרקיע" (מקיף), והמסמא עיני החיצונים. חוטי התכלת ממשיכים יראה בפנימיות, וארבע הציצית (שניים לפניו ושניים לאחריו) רומזים לבחינות דחילו ורחימו עילאין שלמעלה מסדר ההשתלשלות. טעות קרח ותשובת משה: קרח אמר "טלית שכולה תכלת" — שהמקיף/הגבורה עיקר ופטור מן החוטין — וביקש לעשות מן הלויים (גבורות) כהנים. השיב לו משה שאף טלית שכולה תכלת חייבת בחוטין, כי העיקר הוא ההמשכה בפנימיות למטה, ובלעדיה נשאר הכל בהעלם ובמקיף בלבד. ענין זה הוא "פתח כחודה של מחט" שעל ידו דווקא "אפתח לכם כפתחו של אולם" לעתיד לבוא. "בן יצהר" — שמן ושערות: קרח טען שהוא מבחינת השמן (מו"ס, מוחין דאבא, עליון על כל המשקים) שלמעלה ממשה ואהרן. אך השמן עצמו "ישת חשך סתרו" ואינו מאיר אלא על ידי "עמר נקא"/שערות (בחי' עמרם), וקרח שהוא בחינת "קרחה" החסר שערות אינו יכול להמשיך כלום; ונמצא שדווקא משה ואהרן הם "שני בני היצהר" (מזלות נוצר ונקה) שעל ידם נמשך "כשמן הטוב על הראש".