לקוטי תורה פ׳ תבוא "תחת אשר לא עבדת" - הרב יוסף יצחק אופן

לקוטי תורה פ׳ תבוא "תחת אשר לא עבדת" - הרב יוסף יצחק אופן **מבוא: החובה לעבוד את ה' בשמחה** השיעור פותח בשאלה העולה מן הפסוק הקובע עונש על כך שלא עבדו את ה' "בשמחה ובטוב לבב". כיצד ניתן לדרוש מכל אדם להיות בשמחה, והרי בזוהר ובתורת החסידות מבואר ששמחה אמיתית באלוקות היא מדרגה השייכת לצדיקים בלבד? המאמר מסביר שישנן שתי דרגות של שמחה: שמחה עליונה של צדיקים ("שמחו צדיקים בה'"), ושמחה פנימית השייכת לכל יהודי בהשגה. **חלק ראשון: התעוררות האהבה המסותרת וההתבוננות בתפילה** לכל יהודי ישנה בלב "אהבה מסותרת" לקדוש ברוך הוא, אולם במצבו הטבעי והיומיומי האהבה הזו נמצאת בבחינת "שינה". כמו שבשעת שינה כוח השכל מסתלק ונשארים רק כוחות הדמיון (המאפשרים לחלום דברים והפוכים בלי להרגיש סתירה), כך במצב של שינה רוחנית, אדם יכול להאמין שה' ממלא את כל הארץ – ובאותה עת ממש לעבור עבירה או להתפלל (כמו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי" - גנב המתפלל לה' שיצליח בגניבתו), משום שזכירת ה' אצלו היא רק דמיון מקיף ולא אמת שחודרת לשכל. העבודה המרכזית של התפילה היא לעורר את האהבה הזו מהשינה, וזה נעשה על ידי **התבוננות** שכלית. תוכן ההתבוננות, במיוחד בפסוקי דזמרה, הוא שהשם הוא "כל עולם" – העולם איננו מציאות נפרדת אלא רק התפשטות והארה אלוקית, כמו אור היוצא מהשמש. כשם שהמחשבה או האור לא גורעים דבר מעצם הנפש או מהשמש, כך נבראי העולם לא תופסים שום מקום כלפי עצמותו של הקב"ה. על ידי חזרה שוב ושוב על התבוננות זו, הדבר נקבע במוחו, והוא מגיע לקריאת שמע בהכרה של "ביטול המציאות" ("אחד") ו"ביטול היש" ("ברוך שם"). **חלק שני: שתי הדרגות באהבה ושמחה** בעקבות ההתבוננות, מתעוררות שתי אהבות: 1. **אהבה רבה (שמחת הצדיקים):** אהבה שבה האדם לא מבקש דבר לעצמו, אלא כל רצונו הוא לעשות נחת רוח לה' (כמו "שלהבת העולה מאליה"). זו אהבה בתענוגים הניתנת במתנה מלמעלה ואינה שייכת לכל אדם. 2. **אהבת כל ישראל:** צימאון והשתוקקות עצומה של הנפש להידבק בבורא. כשאדם מבין שהוא מוקף באלוקות אך אינו יכול לתפוס אותה בשכלו, נוצרת בו השתוקקות. הדרך היחידה להרוות את הצימאון הזה היא על ידי התורה (שהיא והקב"ה "כולא חד"). כאשר יהודי לומד תורה מתוך צימאון זה (ממש לאחר התפילה), מתעוררת בו **שמחה גדולה** – השמחה על כך שניתנה לו האפשרות להתאחד שוב עם הקדוש ברוך הוא. **חלק שלישי: השמחה בלימוד התורה מתוך הכרת השפלות ("ועבר על פשע")** המאמר מדגיש שהשמחה שייכת גם לאדם פשוט (בחינת "יעקב") שאינו אוחז בהתעוררות של התפילה. כאשר אדם עסוק בענייני העולם, ולעיתים אף נופל בחטאים, ברגע שהוא מכיר בשפלותו וריחוקו, ומיד לומד תורה – השמחה שלו היא "כפולה ומכופלת". כאדם שהיה שבוי בכלא וחוזר לבית המלך, השמחה שלו נובעת דווקא מהיותו שפל ורחוק שזוכה להתחבר מחדש. זהו פירוש המילים "ועבר על פשע לשארית נחלתו" (ומי שמשים עצמו כ"שיריים" ושפל), אור התורה זורח עליו בעוצמה ומבטל את הפשעים, בתנאי שעוזב את דרך הפשע בפועל. מנגד, אם יחפש מעלות רוחניות נשגבות שאינן לפי מדרגתו (להיות כצדיק), ייפול לעצבות. **חלק רביעי: ההכנות לתפילה (מקוה, צדקה, מוסר וחסידות)** בסיום השיעור והמאמר מובאות שלוש הכנות קריטיות לתפילה כדי שתוכל לפעול את פעולתה: 1. **טבילה במקוה (טהרה):** התפילה מכונה "ריח ניחוח" (חותם, במקום קורבנות), וריח רוחני יכול להיות מורגש רק על ידי טהרה. לכן טבילה מטהרת את המקיפים של הנפש ומכשירה אותה לתפילה. 2. **צדקה:** מסירה את הקטרוגים לפני שאדם ניגש לבקש ולדבר עם מלך מלכי המלכים. 3. **לימוד ספרי מוסר (ובעיקר חסידות):** מאירים את השכל ומעוררים את הלב, ועל ידי התבוננות בדברים אלו לפני התפילה, האמונה הפשוטה מתחזקת ואהבת השם יכולה להתעורר בשעת התפילה. השיעור מלמד שהשמחה בעבודת השם איננה שמחה של גדלות, אלא שמחה של התקשרות עצומה לתורה ולמצוות מתוך הכרת המרחק ואהבת השם שהתעוררה בתפילה.