מאמר ״יהי ה' אלוקינו עמנו״ תשכ"ד #1 - ש"פ קרח, ג' תמוז (מאמר א), תשכ"ד - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״יהי ה' אלוקינו עמנו״ תשכ"ד #1 - ש"פ קרח, ג' תמוז (מאמר א), תשכ"ד - הרב יעקב גולדשמיד "יהי ה' אלקינו עמנו" — היראה כעבודת האדם וכביטול העבד בשיעור זה נעמיק במאמר "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו" (ש"פ קרח, ג' תמוז תשכ"ד), הפותח בשיחת בעל הגאולה אדמו"ר מהוריי"צ, ונבחן כמה דיוקים בלשון השיחה ובלשון הכתוב — ובמרכזם הטעם שדווקא היראה באה מצד עבודת האדם ולא מגילוי אור מלמעלה. תקציר המאמר נסוב על תפילת שלמה ובקשת בעל הגאולה "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו". תחילה מדייק הרבי בלשון השיחה: כיצד נכללת בתיבת "יהי" גם בקשה וגם הבטחה, ומדוע אומר בעל הגאולה ש"אין אנו דומים לאבותינו" שהיו בעלי מסירות נפש בפועל — וכולל בכך אף את עצמו, אף שאמירת השיחה גופא היתה במסירות נפש. לאחר מכן עובר לדייק בכתוב עצמו: אם "אלקינו" פירושו כוחנו וחיותנו, מהו "עמנו"; ותיבת "עם" הלא נופלת על הטפל (כיורשי הבעל לגבי יורשי האב), ואיך שייך לומר שהקב"ה כביכול טפל אלינו. הביאור: ביראת שמים — שנקראת "אוצר" שבו הקב"ה כביכול צריך את האדם ("הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים") — העיקר הוא עבודת האדם, והגילוי מלמעלה רק מסייע. ובאות ג מבאר ששורש הדבר בכך שהיראה היא ביטול, וביטול בתכלית (כביטול העבד) חייב לבוא מן האדם עצמו דווקא. הנקודה המרכזית עיקר חידושו של המאמר הוא הטעם שביראת שמים העיקר הוא עבודת האדם והגילוי מלמעלה אינו אלא מסייע — וזהו "אלקינו עמנו". יסוד הדבר שהיראה היא בחינת ביטול, ובפרט ביטול העבד אל המלך שהוא ביטול בתכלית. וביטול אמיתי החודר בעצם מציאות האדם אינו יכול לבוא מגילוי אור מלמעלה, שכן פעולה הבאה מלמעלה היא כדבר נוסף על האדם, המשנה את ציורו בלבד ולא את עצמותו, ולכן עתידה להתפוגג. לפיכך מוכרחת היראה לבוא דווקא מקבלת האדם על עצמו עול מלכות, ובזה מתבקש "עמנו" — שהעבודה היא שלנו, והקב"ה מסייע ומחזק בהמשך לה. עיקרי השיעור בקשה והבטחה כאחד — תיבת "יהי" משמשת גם לשון בקשה וגם לשון הבטחה, ובעל הגאולה כלל בשיחתו את שני העניינים יחד, אף שלכאורה הם הפכיים (פתיחת המאמר; השיחה: סה"מ קונטרסים ח"א קעה,ב ואילך). "אין אנו דומים לאבותינו" — אף שאבותינו היו בעלי מסירות נפש בפועל ממש (כמדרש המלך השוכר פועלים רעים ונותן להם שכר — מדרש תהלים כו), כלל בעל הגאולה אף את עצמו בלשון "מיר", ואין זה מצד ענווה בלבד, שכן ענווה שייכת דווקא בדבר שבערך. דיוק "אלקינו עמנו" — אם "אלקינו" הוא כוחנו וחיותנו (לקו"ת בלק עג,ג), מהו "עמנו"? ותיבת "עם" נופלת על הטפל (כיורשי הבעל לגבי יורשי האב — יבמות לח,א-ב), ולכאורה משמע שהקב"ה טפל אלינו ולאבותינו. יראת שמים כ"אוצר" — כשם שאוצר המלך נאסף דווקא מאחרים, כן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג,ב), שהקב"ה כביכול צריך בה את האדם. ובחילוק שבין אהבה ליראה: האהבה באה בגילוי אור מלמעלה, ואילו היראה (כיראת המלך הבאה מקבלת העם עליהם — "שום תשים עליך מלך") באה בעיקר מעבודת האדם, ולכן הגילוי שמצדו יתברך אינו אלא מסייע (תניא פל"ט). ביטול אמיתי דווקא מן האדם — היראה היא ביטול, ובפרט ביטול העבד שהוא ביטול בתכלית (סנהדרין כב,א). פעולה הבאה מגילוי מלמעלה היא כדבר נוסף, המשנה את ציור האדם בלבד ועתידה להתפוגג; ורק קבלת האדם על עצמו להיות עבד המלך פועלת ביטול קבוע החודר בעצם מציאותו.