מאמר ״יהי ה' אלוקינו עמנו״ תשכ"ד #2 - ש"פ קרח, ג' תמוז (מאמר א), תשכ"ד - הרב יעקב גולדשמיד
יום ראשון כ״ט סיון תשפ״ו
|24:27
תיאור
מאמר ״יהי ה' אלוקינו עמנו״ תשכ"ד #2 - ש"פ קרח, ג' תמוז (מאמר א), תשכ"ד - הרב יעקב גולדשמיד
יהי הוי' אלקינו עמנו — ביטול דעבד ומסירות נפש מעצם הנשמה
בשיעור זה נעמיק בביאורו של הרבי על הפסוק "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו", ובשתי הקושיות העולות ממנו — מהו הצורך בלשון "עמנו" אם כבר הוא אלקינו, ומדוע נראה כביכול שהקב"ה טפל אלינו ואנו העיקר. נעיין בחילוק היסודי שבין ביטול הבא מגילוי מלמעלה לבין ביטול דעבד שהוא ביטול בתכלית, ובשורש מסירות הנפש הנובעת מעצם הנשמה דווקא.
תקציר
הרבי פותח בקושיא הכפולה שבפסוק, ומיישבה דרך סוגיית יראת שמים — שעליה נאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב), לפי שהיא תלויה בבחירת האדם ובקבלת עול מלכות שמים מצידו. היראה היא ביטול, ובדיוק ביטול דעבד — וכאן מבחין הרבי בין שני סוגי ביטול: ביטול שבא מחמת גילוי מלמעלה, המשנה רק את ציור הכוחות אך אינו חודר לעצם האדם ואינו מתקיים; לעומת ביטול בתכלית הבא מצד עצמו של האדם, החודר בפנימיות. מכאן עובר השיעור למסירות נפש: לא זו הבאה מחמת חיוב השו"ע (שהיא עדיין בגדר ציור וחשבון), אלא מסירות נפש הבאה מעצם הנשמה — אף בעניינים שעל פי דין אין מחויב למסור נפש עליהם.
הנקודה המרכזית
עיקר חידושו של הרבי הוא ש*"עמנו"* (ולא "אתנו") בא להדגיש את הדמיון שבין הקב"ה לאדם בעניין עיקר וטפל, שכן בדקדוק לשון "את" מורה על טפל יתר מ*"עם". אך הביטול האמיתי, אף שהוא מצד האדם, אין מקורו בהחלטתו* האישית אלא בכך שאין לו שום אפשרות להינתק מאלקות — "ולא מפני שהוא רואה עליו אלקות אלא מפני שהוא בטל לאלקות". זהו ביטול דעבד שנמכר, שאין לו ברירה אחרת, וזהו ביטול בתכלית. ומחמת שביטול זה הוא בתכלית, כל מצוה ומצוה נעשית כלי כזה שאי אפשר שלא לקיימו, אף כשקיומו בא על ידי מסירות נפש.
עיקרי השיעור
שורש היראה (סעיף ג') — היראה היא הדבר היחיד שאינו "בידי שמים", ועניינה ביטול דעבד הבא מבחירת האדם ומקבלתו עול מלכות מצידו דווקא.
שני סוגי ביטול — ביטול מ"גילוי מלמעלה" משנה רק את ציור הכוחות (כמי שמתפעל מסיפור על צדיק ומתבטל לפי שעה) ואינו מתקיים; ואילו ביטול בתכלית בא מהתבוננות והכרעת האדם עצמו וחודר בעצמותו.
מסירות נפש מעצם הנשמה — מסירות נפש מחמת חיוב השו"ע היא עדיין בגדר חשבון וציור; הנדרש הוא מסירות נפש הבאה מהנשמה עצמה, גם במקום שאין חיוב על פי דין (כסיפור הבעש"ט עם היהודי הפשוט, וכמסירות נפשו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בעל הגאולה).
דקדוק "עם" מול "את" — שתי הלשונות מורות על קשר של עיקר וטפל, אך "את" מורה על טפל יתר; הראיה מן הפסוקים "והתיצבו שם עמך" לעומת "ונשאו אתך במשא העם" (במדבר יא), ומסוגיית קידושין (מג, א) בעניין קריאת "אדון" ליואב בפני המלך כמורד במלכות.
משמעות "עמנו" — בחירת לשון "עם" מדגישה את הדמיון והקירוב, שאף ש"כביכול" הקב"ה טפל אלינו, הביטול שלנו אליו הוא ביטול בתכלית שאין ממנו פרידה — וממילא קיום המצוות נעשה בלא הגבלה ובמסירות נפש.