כולל תפארת לוי יצחק יום א׳ ו׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום א׳ ו׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ א. חומש — פרשת בלק: "לינו פה הלילה" ושורש נבואת אומות העולם תקציר בלק שולח את זקני מואב וזקני מדין אל בלעם, וקסמים בידם. רש"י מבאר שנטלו קסמים כדי שלא יוכל בלעם להתחמק בטענה ש"אין כלי תשמישי עמי". זקני מדין פרשו והלכו להם מיד, ואילו שרי מואב נשארו — לפי שהבינו מן הלשון "לינו פה הלילה" שאין תוחלת בדבר, שכל האומר "אשן על כך הלילה" סופו שלא יצא ממנו כלום. רש"י מוסיף שאין רוח הקודש שורה על בלעם ועל שאר נביאי אומות העולם אלא בלילה, וכן לבן — "ויבֹא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה". הנקודה המרכזית ההבחנה שבין נבואת ישראל לנבואת אומות העולם אינה כמותית אלא מהותית. נבואת ישראל מאירה ביום, בגילוי ובבהירות, ואילו השראת רוח הקודש על נביאי האומות מצומצמת ללילה ולחלום דווקא — בחינת הסתר וצמצום. מתוך כך אף ניכר טבעו של בלעם, שביקש שהות של לילה, וזקני מדין שהבינו מכך שאין בו ממש. עיקרי השיעור קסמים בידם — כדי שלא יוכל בלעם להתחמק (רש"י). פרישת זקני מדין מול שרי מואב — "אשן על כך הלילה" כסימן שאין תקווה בעסק. "לינו פה הלילה" — אין רוח הקודש שורה על בלעם אלא בלילה. ההשוואה ללבן — נבואת האומות בחלום הלילה, ונבואת ישראל ביום. ב. גמרא — חגיגה ה ע"ב: "ובצל ידי כיסיתיך" תקציר הסוגיה דנה בכתוב "והסתרתי פני מהם" ו"והיה לאכֹל". אומר רב: כל מי שאינו בכלל "הסתר פנים" ואינו בכלל "והיה לאכֹל" — אינו מהם; כלומר מי שאינו צועק על הצרות הבאות עליו, ומי שאין אומות העולם שולטין בממונו, ניכר שאינו מישראל. רבי יוסף אומר: אף על פי שהסתרתי פני — "ידו נטויה עלינו", שנאמר "ובצל ידי כיסיתיך". בהמשך מובא מעשה רבי יהושע בן חנניה לפני הקיסר, ורמיזת המין באפיקורסות והשבת הפנים כנגדו. הנקודה המרכזית גם בשעת הסתר הפנים אין הקשר נפסק, אלא "ובצל ידי כיסיתיך" — שיד ה' פרושׂה ומגינה אף בתוך ההסתר עצמו. ההסתר אינו ניתוק אלא בחינת הנהגה שמתוך קרבה, ועצם הצעקה והתחנונים בעת צרה הם עדות לשייכותו של ישראל לאביו שבשמים. עיקרי השיעור "כל שאינו בהסתר פנים... אינו מהם" — דברי רב. הצעקה על הצרות — סימן השייכות; היעדרה — בחינת הסתר. רבי יוסף — "ידו נטויה עלינו" / "ובצל ידי כיסיתיך". מעשה רבי יהושע בן חנניה והקיסר — רמז השבת הפנים כנגד טענת המין. ג. שולחן ערוך הרב — הלכות שבת, סימן שו (סעיפים ט–י): שכר שבת בהבלעה תקציר הדיון נסוב על איסור נטילת שכר שבת, וההיתר של הבלעה — שכאשר שכר השבת נבלע בתוך שכר של תקופה גדולה יותר (חודש או שנה), לא אסרו חכמים. נידון אופן השמירה על שדה בשבת בלא נטילת שכר מיוחד לשבת, וכן (סעיף י) "וכן הדין בכל קנסות". הוקבלו לכך הפרוזבול, העירוב (צורת הפתח) ומכירת חמץ — שלכאורה נראים כהערמה, ובאמת הם אמת לאמיתה. הנקודה המרכזית תקנות חכמים והיתריהם עשויים להיראות לעין הרואה מן הצד כתחבולה משפטית גרידא, ואולם לאמיתו של דבר הם אמת לאמיתה — מכירה גמורה, היתר גמור. אף שכר השבת בהבלעה מותר, שכן אין כאן שכר על השבת עצמה אלא שכר נבלע, וזו עצם הנהגת ההלכה הסדורה. עיקרי השיעור איסור שכר שבת וההיתר של הבלעה (סעיף ט). שמירת שדה — שכר נבלע ולא שכר מיוחד לשבת. "וכן הדין בכל קנסות" (סעיף י). השוואה לפרוזבול, עירוב ומכירת חמץ — נראים כהערמה ולמעשה אמת לאמיתה. ד. חסידות — זרע אדם וזרע בהמה: הדעת כהרגשת אלוקות תקציר עיקר ההבדל שבין אדם לבהמה הוא בעניין הדעת — "הדעת שחננו ה'". דעת אינה רק חכמה ובינה (השגה והבנה) אלא בחינת התקשרות, הרגשה גמורה — שמרגישים חיות האלוקות בהרגשה גמורה כמי שמרגיש את חיי נפשו ממש. אף שאינו רואה את הנפש עצמה, ברורה לו מציאותה כאילו רואה בעיניו, שכן בעת השינה מסתלקת החיות, ובהקיצו "תשוב אליו רוחו ונפשו". זהו ההפרש שבין "זרע אדם" — המרגיש אלוקות, ל"זרע בהמה" — שיש בו שכל והשכלה בגדולת ה' אך אין ההשכלה מגעת לכלל הרגשה ממש. הנקודה המרכזית הדעת היא מדרגת ההתקשרות וההרגשה, ולא די בהשכלה השכלית לבדה. גם מי שמשכיל הרבה בגדולת ה' ובאופן שהוא מחיה את כל העולם, כל זמן שאין השכלה זו מאירה אצלו בבחינת הרגשה ממש — אין זו מעלת "זרע אדם". מעלת האדם היא שתחדור בו ההכרה האלוקית כחיות נפשו ממש, עד שירגיש את חיות האלוקות שבעולמות כשם שמרגיש את אבריו. עיקרי השיעור ההבדל אדם/בהמה = דעת ("המבדיל בין אדם לבהמה"). דעת = התקשרות והרגשה גמורה, למעלה מחכמה ובינה. משל חיי הנפש — "מבשרי אחזה אלוק"; הסתלקות החיות בשינה. זרע בהמה — יש שכל והשכלה בגדולת ה', אך ללא הרגשה ממש.