לקוטי שיחות פ׳ דברים חלק ד׳ - הרב שמואל רבינוביץ

*לקוטי שיחות פ׳ דברים חלק ד׳ - הרב שמואל רבינוביץ* "מפי עצמו" – משנה תורה כגילוי רצון העליון בירידת הדורות נעמיק בביאור הרבי בשיחה על ספר דברים, הנקרא "משנה תורה", אשר בו נאמרו הדברים "מפי עצמו" של משה רבנו, ונבחן כמה פרטים ודקויות בעניין זה ובשייכותו לשבתות שבין המצרים. הנקודה המרכזית הביאור ב"מפי עצמו" אינו חלילה שמשה רבנו אמר דבר מדעתו, שהרי כל האומר על תיבה אחת בתורה שמשה אמרה מפי עצמו הרי הוא כופר, כדברי הרמב"ם. אלא כוונת הדברים היא שבארבעת הספרים הראשונים היה משה בבחינת שליח המוסר את דבר ה', ואילו בספר דברים נתלבשה השכינה בהשגתו ונתאחדה עמו, עד ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – ולכן נאמר בלשונו "ונתתי מטר ארצכם". וכן הוא בכל חידושי התורה של התנאים והאמוראים ותלמידי החכמים שבכל דור, הנקראים בשם "משה", שכולם "דבר ה' ממש", אלא שנתלבשו בהשגתם בריבוי לבושים כפי ירידת הדורות. ודווקא מפני שיש להוריד את האור לדור נחות יותר, נמצא בו רצון העליון בגילוי גדול יותר, כשם שדווקא בארץ ישראל – במקום העבודה הגשמית – "טובה הארץ מאוד מאוד". עיקרי השיעור "מפי עצמו" – ההגדרה המדויקת: אין הכוונה לדבר מדעת עצמו (שהוא כפירה לדעת הרמב"ם), אלא שהאלוקות נתלבשה במשה ונתאחדה עמו, בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו". ההבדל בין ארבעת הספרים לספר דברים אינו במהות אלא באופן ההתגלות אלינו – "תורה ציווה לנו משה" (תרי"א מצוות) נמסרה על ידו כשליח, ואילו משנה תורה כמדבר מפי עצמו. התפשטות משה שבכל דור: כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – ניתן למשה מסיני, והם "דבר ה' ממש", אלא שנתלבשו בהשגתם ובלבושים מרובים יותר ככל שנתמעטו הדורות (תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים). ומכאן לחומר הזלזול בתקנות שבכל דור – שהמזלזל בהן פוגם אף בעניינים הקודמים, כמאמר המכילתא על "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". הכניסה לארץ ומעלת הממוצע: דור המדבר, שהיה מופשט מגשמיות (מן ובאר), קלט את האור ללא ממוצע. אך בכניסתם לארץ נשתנה סדר העבודה ל"איש תחת גפנו" – עבודה גשמית התובעת תלמידי חכמים עצומים היודעים דיני לקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות – ולכן הוצרך גילוי האלוקות לבוא דרך ממוצע המחבר. מעלת התחתונים והדור האחרון: כשם שדווקא על ידי העבודה בגשמיות לוקחים עצמות – "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", וכשם ש"טובה הארץ מאוד מאוד" בלי גבול – כך דווקא בחידושים ותקנות של הדורות הנחותים מאיר אור אלוקי נעלה יותר (וכפי שנראה במוחש במבצע תפילין ושאר המבצעים). וזהו הרמז ב"עד הים האחרון" שבסיום משנה תורה – "עד היום האחרון". שבתות בין המצרים – רפואה קודם המכה: מבאר הצמח צדק שהשבתות שבין המצרים הן בבחינת "מקדים רפואה למכה", שבאמיתות העניין לא הייתה מכה כלל (שלא כרפואה שלאחר המכה, שנותר ממנה רושם ונקרא "חולה שנתרפא"). ובשבת אין רושם מחטא עץ הדעת – ולכן האירה האורה ל"ו שעות בשבת בראשית – וממילא אין בה אבלות כלל, ואפילו בשבת שחל בה תשעה באב מצווה להתענג ולשמוח. מדוע קוראים דברים לפני תשעה באב: שבתות אלו נעלות משאר שבתות השנה, שאינן רק למעלה מהשתלשלות אלא אף מרפאות ומהפכות את בין המצרים עצמם ל"מרחב בלי מצרים", ומגלות את פנימיות הגלות כהכנה לגאולה – "אודך ה' כי אנפת בי". ולכן דווקא בשבת זו מתחילים ספר דברים, שעניינו בחיצוניות דברי מוסר על הירידה, ודווקא על ידה באים "עד היום האחרון". ומרומז אף בהלכה, כמסופר על רב שנהג ללבוש נעלי בד בשבת, ופסק לו הרה"ק רבי לוי יצחק שלא יעשה כן שלא יהא נתינת מקום לחשש אבלות בשבת.