מלווה מלכה פ׳ קרח ״הלל אומר״ עם הרב שמואל רבינוביץ

מלווה מלכה פ׳ קרח ״הלל אומר״ עם הרב שמואל רבינוביץ פרשת קורח — בין "יש" ל"ביטול": שורש המחלוקת שאינה לשם שמיים בשיעור זה נעמיק בעניין מחלוקת קורח ועדתו, ונבחן את ההבדל היסודי בין מחלוקת לשם שמיים לבין מחלוקת שמניעיה טמונים ב"יש" האגואי, ואת ההשלכות הרוחניות העולות מכך לעבודת ה' שלאחר מתן תורה. תקציר השיעור עוסק בשאלה כיצד, לאחר גילויים עצומים כמתן תורה וקריעת ים סוף, אירעו נפילות חמורות כחטא העגל, המרגלים, וקורח. התשובה מונחת ביסוד חסידי עמוק: אחרי מתן תורה נדרש מעם ישראל לעשות "סוויץ'" רוחני, לעבור ממציאות של "יש" — עצמאות ועצמיות — למציאות של ביטול לקדוש ברוך הוא. שלוש הנפילות הגדולות הן ביטוי לכישלון בעשיית מעבר זה: כל אחת מהן מגלה נקודת ישות נסתרת אשר פגמה בתוקף הקדושה. הנקודה המרכזית לאחר מתן תורה, שבו חדרה התורה לתוך המציאות הגשמית, נדרשת עבודת ה' להיבנות על יסוד הביטול — ביטול לקדוש ברוך הוא ולמשה רבינו שבדור. כשנכנסת נקודת "יש" — אפילו בלבוש של טענה תורנית יפה — היא מבטלת ומעקרת את כל האחיזה בקדושה. קורח בא בטיעון מתוחכם: הואיל וכל ישראל קדושים וכולם נדרשים לעבוד מלמטה למעלה, מה מיוחד באהרון? אך מאחורי הטיעון הצודק בנויה כוונה סמויה — לתפוס את הכהונה לעצמו — וכוונה נסתרת זו של ישות מהתה ועיוותה את כל מבנה טענתו. הוא הדין בסיפור אלישע בן אבויה ("אחר"), ששורש כישלונו היה שאביו הפרישו לתורה לא לשם שמיים גרידא, ומשנכנסה נקודת ישות אחת בשעת ההפרשה — חדרה והשחיתה את כל לימודו. עיקרי השיעור מחלוקת לשם שמיים ושלא לשם שמיים (פרקי אבות): רבינו יונה מסביר שמחלוקת לשם שמיים — כהלל ושמאי — מסתיימת לאחר כל ויכוח, שכן העצם הוא האמת. מחלוקת שאינה לשם שמיים — כקורח ועדתו — "לעולם מתקיימת", כי המחלוקת עצמה היא העצם; אם לא יריבו על הכהונה היום, יריבו על דבר אחר מחר. יסוד לפני ואחרי מתן תורה: לפני מתן תורה שרר בעולם מצב של "יש" — עליונים למעלה, תחתונים למטה, וגם מעשי האבות לא "חדרו" בתוך המציאות. אחרי מתן תורה חדרה התורה לעולם הזה ממש, ונוצר מושג הביטול כבסיס לכל עבודת ה'. "בגאווה — אין אני והוא יכולים לדור בו." שלוש הנפילות כביטוי לישות: חטא העגל — ישות ("אין לנו מנהיג, נחליט בעצמנו"). המרגלים — ישות (חשבו שהם הגורמים להחלטה על כיבוש הארץ, ונקטו שיקול עצמי נגד ה'). קורח — ישות ("אני אהיה כהן גדול"), בלבוש של טיעון ציבורי-שוויוני. סיפור אלישע בן אבויה ואביו אבויה: כשישבו תלמידי חכמים בבריתו של אבויה ולמדו תורה, ירדה אש מן השמיים וסבבה אותם. אבויה ראה את גדולת התורה, אך הפריש את בנו לתורה לא לשם שמיים לגמרי — היה פה ישות נסתרת שירדה ל"אחר" עד שאמר לרב מאיר: "הלימוד שלי היה יש — אין לי תשובה ואין לי כפרה." רב מאיר עשה תשובה עליו לאחר פטירתו, ורק בכך נגאל. שאלת קורח — נכונה בפירוש, פגומה בכוונה: קורח טען: הואיל ועבודת ה' עברה לתיקון "מלמטה למעלה" שבו כל יהודי שווה (כפי שיהודי פשוט משלים מניין גם עם גדולי הדור), מה מיוחד באהרון? הטיעון הגיוני, אך מאחוריו כוונה נסתרת. משה רבינו ראה זאת: "אתם רוצים להיות גדולים" — כלומר, הישות קדמה לטיעון, ולכן נגזרה עליהם גזירה שלא נמצאה כמותה: "בריאה חדשה" שנבלעו בה חיים.