הלכות קלף תפילין — עיבוד לשמה, כשרות האורות ונקבים באותיות - הרב משה מרדכי גינזבורג

הלכות קלף תפילין — עיבוד לשמה, כשרות האורות ונקבים באותיות (שולחן ערוך אורח חיים סימן לב, סעיפים יא ואילך; עמ' קג) תקציר בשיעור זה נעמיק בהלכות קלף התפילין כפי שנפסקו בשולחן ערוך אורח חיים סימן לב, ונבחן שלושה צירים מרכזיים: דין עיבוד האור לשמה ומחלוקת הראשונים בדבר גוי המעבד, כשרות מיני הבעלי-חיים לקלף הנלמדת מן המידה "מן המותר בפיך", ופרטי דין הנקבים באותיות ועניין "מוקף גויל". השיעור מתמקד בשאלות מעשיות הנוגעות לתעשיית הקלפים בזמן הזה, ובעיקר בסוגיית הסתמכות על גוי בעת העיבוד כאשר אין אומן ישראל מצוי. הנקודה המרכזית ליבת השיעור היא שדין עיבוד לשמה אינו רק כוונה פנימית אלא תנאי הלכתי מהותי הקובע את כשרות הקלף מן היסוד. כאשר הגוי מעבד, נחלקו הרמב"ם ובעלי התוספות: לרמב"ם פסול אפילו בפיקוח ישראל, ולתוספות ורא"ש כשר כאשר ישראל עומד על גביו ואומר "לשמו", בשל קלות הכוונה ברגע הכנסת האור לסיד לעומת מורכבות כוונת הגט. בנוסף, דין מוקף גויל — הלכה למשה מסיני — קובע שכל אות חייבת להיות מוקפת קלף חלק מכל צדדיה, ונקב בגוף האות פוסלה מדין כתיבה תמה ושלמה; אך נקב שנוצר לאחר הכתיבה, כאשר נשאר עובי דק שלם בצד הנקב, תנאים מסוימים מתירים לתקנו. עיקרי השיעור תהליך עיבוד הקלף ודין לשמה — לאחר הפשטת האור, המלחה, שרייה במים ושימה בסיד, נדרש שכל התהליך יתבצע לשמה (לשם ספר תורה, לשם תפילין, לשם מזוזה). הכוונה בפה עדיפה אך אינה מעכבת; בדיעבד אם חשב ולא הוציא בשפתיו — כשר. היררכיית הקדושה: ספר תורה, לאחר מכן תפילין, ולאחר מכן מזוזה, ומשמעותה שמה שעובד לשם קדושה חמורה כשר גם לקלה, אך לא להיפך. גוי המעבד את האור — לדעת הרמב"ם (כשם שגט שכתבו נוכרי פסול, שהגוי "אדעת דנפשיה עביד"), גוי פסול אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו. לדעת הרא"ש ובעלי התוספות, כשר כאשר ישראל עומד ומצווהו, כי בעיבוד די בכוונה רגע אחד בלבד (הכנסת האור לסיד), שלא כגט הדורש כוונה לאורך כל הכתיבה. למעשה — לכתחילה ישראל יסייע קצת בעיבוד עצמו; בדיעבד, אם אמר לגוי בתחילה "תן לשמה" — כשר לפי הדעה המכשירה. כשרות מיני הבעלי-חיים לקלף (סעיף יד) — נלמד מן הפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך" שהקלף יהיה ממין המותר בפה. לפיכך: בהמה וחיה טהורות — כשרות, ואפילו נבלות וטרפות שלהן, שהמין מותר; בהמה טמאה — פסולה; אור דג טהור — ספק (בגמרא מסכת שבת דף קח: האם פסקה זוהמתו), ולחומרה אין כותבין עליו; אור עוף — מותר בדיעבד. הלכה למעשה נוהגים בבהמה, שנוי ומצוי. נקבים באותיות ודין מוקף גויל — כתיבה תמה ושלמה דורשת שלא יהיה נקב במקום האות, שאם כן האות מופסקת. נקב המפסיק את כל עובי האות מעבר לעבר — פסול ודאי, שהאות נחלקת לשניים ואין "מוקף גויל" מכל צד. אף אם יש עובי מספיק בכל צד בנפרד — אינו מועיל, שהנקב מפסיק ביניהם. תיקון אפשרי: גרירת הדיו סביב הנקב להשאיר קלף חלק צמוד לאות — ואין בזה משום "שלא כסדרן", כיוון שהפסול אינו בגוף האות אלא מחמת חסרון מוקף גויל בלבד. נקב שנוצר לאחר הכתיבה ועניין ההידור — אם בשעת הכתיבה האות הייתה שלמה ורק אחר כך נקרא הקלף, כשר בתנאי שנשאר עובי דק שלם בצד הנקב ויש בו עדיין צורת האות; שכן עתה לא נדרש מוקף גויל (שהיה בשעת הכתיבה), אלא רק שמור צורת האות. הידור: הסופרים הזריזים מכינים שלושה גדלי קלף — עבה לפרשת שמע הקצרה, דק לפרשת קדש והיה עם שמוע הארוכות — כדי שרוחב הקלף בארבעת הבתים יהיה שווה, וזהו נוי התפילין.