לקוטי תורה, פרשת כי תבוא "היום הזה הוי״ה אלהיך מצוך" #4 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת כי תבוא "היום הזה הוי״ה אלהיך מצוך" #4 - הרב יצחק מאיר וייס השיעור עוסק בהעמקה במאמר החסידות "היום הזה" מתוך ספר לקוטי תורה לפרשת כי תבוא. מוקד השיעור הוא בהבנת התהליך הרוחני שעובר על היהודי מראש השנה, דרך עשרת ימי תשובה, ועד ליום הכיפורים, תוך הקבלה בין ירידת האור האלוקי בתורה שבעל פה לבין העבודה הפנימית והחיצונית של האדם. **תורה שבעל פה וראש השנה: ירידה לשם התגלות הרצון העליון** הרב פותח בחזרה על "אות א'" במאמר, שמסבירה את ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. התורה שבעל פה מאופיינת בכך שהיא יורדת אל העולם המעשי ולפרטי פרטים ("ירידה למטה"). אולם, דווקא בתוך הירידה והצמצום הזה לארץ ישראל ולפרטי ההלכות, מתגלה "הרצון העליון" (רעווא דרעווין) באופן העמוק ביותר. עיקרון זה מושלך על מהותו של ראש השנה. המילה "ראש" (ראש השנה) מזכירה את המילה "גולגלתא", המרמזת על רצון הכתר העליון. בראש השנה יהודי מקבל על עצמו את עול מלכות שמיים מתוך התבטלות מוחלטת, ולוקח על עצמו את קיום מצוות השם. ההתבטלות הזו אל המלכות האלוקית, שיש בה מן ה"ירידה", היא זו שמאפשרת ליהודי לגעת ולהתחבר לשורש כל העניינים ולרצון המלך העליון. **פנימיות הלב מול חיצוניות הלב (יום כיפור מול עשרת ימי תשובה)** "אות ב'" במאמר מבחינה בין שתי רמות של אהבה והתקשרות לה': "חיצוניות הלב" ו"פנימיות הלב". 1. **חיצוניות הלב:** אהבה שבאה לידי ביטוי ברעש, סערה והשתוקקות (כמו "קולות וברקים" של מתן תורה). אהבה זו נובעת לרוב מתחושת ריחוק; דווקא כשהאדם מרגיש שהאור האלוקי אינו מאיר לו בגלוי והוא נמצא בחושך או מנותק, מתעורר בו צימאון עז וזעקה להתקרב ("אבא!"). 2. **פנימיות הלב (יום כיפור):** אהבה שקטה, מהותית ונטולת רעש, הנובעת מתוך ידיעה עמוקה שהאדם והקדוש ברוך הוא הם מהות אחת (בבחינת אב ובנו שאינם נפרדים). ביום כיפור מתגלה החיבור העצמי הזה, המהותי כל כך שאין בו כלל צורך בביטויים חיצוניים. בשל כך, ביום כיפור אין אכילה ושתייה – כי אכילה ושתייה הם ביטויים של שמחה חיצונית הקשורה להשגה והתגלות, בעוד שביום כיפור השמחה היא פנימית, עצמית ושקטה. ה"כפרה" של יום הכיפורים נובעת מעצם ההתגלות שאין באמת שום נתק מהותי בין היהודי לבורא. **משל הלבנה: ההתרחקות ככלי לגילוי** כדי להבין את התהליך בין ראש השנה ליום כיפור, המאמר ממשיל את כנסת ישראל ללבנה. * **בראש השנה**, הלבנה נמצאת במצב של "מולד" (כסא) – היא אינה מאירה כלל. מבחינה רוחנית, זהו מצב של ביטול מוחלט לרצון העליון וקבלת עול מלכות שמים ("ביטול שאין בו אור כלל"). * **בעשרת ימי תשובה**, הלבנה מתחילה להתרחק מהשמש, וככל שהיא מתרחקת, היא מתחילה להאיר. בעבודת הנפש, זהו שלב שבו היהודי כביכול "עושה עצמו מרוחק" ומתבונן בנתק שנוצר בינו לבין ה' לאורך כל השנה בעקבות מעשיו ומחשבותיו. דווקא תחושת הריחוק הזו (ריחוק שקיים באופן פרדוקסלי בתוך "ארמון המלך", שכן "המלך בשדה" וה' קרוב מתמיד) יוצרת אצלו זעקה אמיתית, צימאון ו"חיצוניות הלב". * התהליך הדינמי הזה של התרחקות וזעקה הוא המביא לבסוף לחזרה אל השורש – אל **יום הכיפורים**, שם נחשפת שוב "פנימיות הלב" והאדם שב ונכלל לחלוטין ברצון העליון. **התיקון החיצוני כהקדמה להארת הפנימיות** בסיום השיעור מוסברת השאלה: מדוע נדרש כל ה"משחק" הזה של ריחוק, זעקה והתבוננות, אם בלאו הכי יום כיפור מגלה את הקשר העצמי? הרב מציין שלקראת "אות ג'" ניתן להבין שאי אפשר לדלג אל הפנימיות ואל "יהדות של יום כיפור" מבלי לתקן את החלקים החיצוניים של הנפש והחיים. עבודת ראש השנה ועשרת ימי תשובה נועדה לתקן את רובדי ה"חוץ" ("חיצוניות הלב" ועולם העשייה). בדומה לתורה שבעל פה – רק על ידי כך שהאדם יורד לטפל בפרטים הנמוכים ביותר של חייו ובריחוק שלו, הוא מכין את הכלי הראוי שעליו תוכל לשרות ולפרוץ התגלות ה"רצון העליון" העמוקה והעצמית ביותר ביום הכיפורים. ההגעה למעלה הכי גבוהה ("מחשבה תחילה") מתאפשרת אך ורק דרך הנגיעה במקום הכי נמוך ("סוף מעשה").