לקוטי תורה, פרשת נצבים " אתם נצבים היום כלכם וגו׳" #3 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת נצבים " אתם נצבים היום כלכם וגו׳" #3 - הרב יצחק מאיר וייס **מבוא: חיבור המושגים – נצבים, מלכות, תשובה וברית** השיעור פותח בחזרה על המושגים המרכזיים שלמדנו במאמר עד כה: 1. **נצבים:** העמידה של הנשמות בשורשן העליון בראש השנה, שבה מתגלה האחדות המוחלטת שלהן ("כולכם"). 2. **מלכות:** המלכת הקב"ה על ידי עם ישראל. 3. **תשובה:** "בהתאסף (אסיפה/תשובה) ראשי עם" – החזרת כוחות הנפש למקורם ("שמע ישראל"). 4. **ברית:** ההתקשרות העצמית שלמעלה מטעם ודעת בין הקב"ה לישראל. מטרת החלק הנוכחי של המאמר היא להסביר כיצד כל המושגים הללו מתחברים, ובפרט – איך כריתת הברית פועלת את המלכת ה' בראש השנה. **חלק ראשון: מהי באמת "מלכות"?** חז"ל אומרים על ראש השנה: "אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". המילה "מלך" בדרך כלל נתפסת כמי שמנהיג ושולט על העם. אך בחסידות מוסבר שמלכות אמיתית אינה נובעת מכך שהעם החליט "לרומם" אחד מתוכו. מלך אמיתי הוא מי ש**מרומם בעצם** מהעם. מחשבותיו, ענייניו והווייתו אינם שייכים כלל וכלל לעולם של נתיניו. אם כן, מה פירוש "להמליך"? הפירוש הוא שהעם, מתוך התבטלות, מתחנן למלך: "קח את הרוממות העצמית שלך, המנותקת מאיתנו, ותשפיל אותה כך שתתבטא כמלכות עלינו". כלומר, ההמלכה היא לגרום למלך לגלות את רוממותו ("ה' מלך גאות לבש"). הקב"ה הוא מרומם ומופדל בעצם מכל העולמות. בראש השנה הראשון (כשנברא אדם הראשון), הקב"ה גילה את מלכותו בעצמו ("אתערותא דלעילא"). אך מאז והלאה, התפקיד הוטל עלינו: בכל ראש השנה עלינו "להמליך" את ה' מחדש – לגרום לעצמותו יתברך, המופדלת מהעולם, לרדת ולגלות את מלכותו עלינו. **חלק שני: כיצד נברא יכול לגעת ב"עצמות"? (סוד השופר והברית)** השאלה המתבקשת היא: אם הקב"ה כה מרומם ומופדל בעצם מהנבראים, כיצד אנו (כנבראים מוגבלים) יכולים בכלל "לגעת" בו ולשכנע אותו להיות מלך עלינו? התשובה טמונה ב**ברית** ("לעברך בברית ה' אלוהיך"). יש קשר עצמי בין יהודי לקב"ה, שלמעלה מכל חשבון, היגיון ומעמד. את הקשר העצמי הזה אנו מעוררים בראש השנה באמצעות ה**שופר**. קול השופר אינו מילים או דיבור מוגדר. הוא "צעקה פשוטה" הבוקעת מהנקודה הפנימית ביותר שבלב ("עומקא דליבא"). כאשר הרגש הוא חיצוני ומבוסס על שכל, ניתן לבטא אותו במילים. אך כאשר מדובר בהתקשרות עצמית, אהבה עמוקה שאינה ניתנת להסבר, הכלי היחיד לבטא אותה הוא צעקה פשוטה (קול השופר). הצעקה הזו נוגעת בעצמותו של הקב"ה. **חלק שלישי: שני סוגי אהבה (חיצוניות הלב ופנימיות הלב)** כדי להסביר את כוחה של צעקת השופר, המאמר מבחין בין שני סוגי רגשות כלפי ה': 1. **חיצוניות הלב (אחורי ה' ילכו כאריה):** אהבה שנובעת מהתבוננות שכלית. האדם (או המלאך) מתבונן בגדולת ה' – איך הקב"ה מהווה ומחיה את העולמות, וכתוצאה מכך מתעורר בו רגש של צימאון, משיכה עזה ו"שאגה" (כמו אריה) להתקרב לה'. זו אהבה נפלאה, אך היא נקראת "חיצוניות הלב" כי היא נובעת ומוגבלת על ידי ההשגה השכלית (ההתגלות החיצונית של ה' שמחיה את הנבראים). 2. **פנימיות הלב (בקשו פני):** זוהי אהבה עמוקה הרבה יותר, שלא נובעת מהשגה על ה"חיות" שה' נותן לעולם, אלא מקשר ישיר ועצמי לעצמותו יתברך (ל"פנים" של הקב"ה). בעוד שמלאכים משיגים רק את מה ששייך אליהם כנבראים, ליהודי (בזכות הברית וכריתת הקשר המוחלט) יש יכולת להגיע לאהבה עצמית שלמעלה מהשכל. **סיכום:** ההמלכה של הקב"ה בראש השנה דורשת מהאדם לגעת בנקודה העליונה ביותר. אי אפשר לעשות זאת דרך שכל או אהבה שמבוססת על השגה ("חיצוניות הלב"). ההמלכה מתאפשרת רק דרך ה**ברית** – החיבור העצמי הבלתי ניתן להסבר בין יהודי לקב"ה, שבא לידי ביטוי בקול הצעקה הפשוטה של ה**שופר** ("פנימיות הלב"). צעקה זו מעוררת את הרחמים העליונים, וגורמת לקב"ה להסכים "להשפיל" את רוממותו העצמית ולהיות לנו למלך בשנה החדשה.