מאמר ״אתם נצבים״ תשל"ט (א׳) #2 ואחרון - אור ליום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״אתם נצבים״ תשל"ט (א׳) #2 ואחרון - אור ליום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול - הרב יעקב גולדשמיד **1. חזרה והקדמה: כריתת ברית למעלה מ"טעם ודעת" ואיחוד הפכים** השיעור פותח בחזרה על המושגים המרכזיים שהוצגו בתחילת המאמר, ובפרט בנושא כריתת הברית. הפסוק "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ" מתאר את עמידתם המאוחדת של כל עם ישראל לפני ה' בראש השנה. נשאלת השאלה: מדוע יש צורך בכריתת ברית? הרב מסביר כי ברית בין בני אדם או בין אדם לקונו נועדה לבסס קשר שהוא לחלוטין למעלה מ"טעם ודעת" – מעבר לכל היגיון, הבנה או אינטרס שכלי. קשר שמבוסס רק על שכל או רגש מוגבל, עלול להתבטל ברגע שהסיבות לו משתנות. לעומת זאת, כריתת ברית (שבעבר סומלה על ידי מעבר בין חלקי בהמה חתוכה, לביטוי האחדות המוחלטת של שני הצדדים) יוצרת קשר עצמי ונצחי. בעבודת הנפש של היהודי, הברית הזו מאפשרת לחבר בין ניגודים: בין הכוחות הגלויים והמודעים (השכל והמידות) לבין הכוחות הנעלמים, הפנימיים והעצמיים ביותר של הנפש. חיבור זה מבטיח שהאדם יפעל מתוך התקשרות לה' גם במצבים המנוגדים להגיונו הטבעי ולשגרתו הרגילה. **2. כריתת הברית בכניסה לארץ ישראל (בחינת "עולם" והורדת הקדושה למטה)** הרב ממשיך להסביר מדוע בני ישראל נזקקו לכריתת ברית חדשה בערבות מואב, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, על אף שכבר כרתו ברית בהר סיני. במדבר, עם ישראל חי ב"עולם המחשבה" וב"עולם הדיבור"; הם היו מנותקים מדאגות חומריות, ניזונו מן המן הרוחני ולמדו תורה ישירות מפי משה רבינו. חטא המרגלים נבע בין היתר מהפחד להיכנס לארץ ישראל ולעזוב את הדרגה הרוחנית הגבוהה לטובת ירידה ל"עולם העשייה" החומרי, לעסוק בחקלאות ובמסחר. אולם, המטרה האלוקית האמיתית אינה בריחה מן החומר אל הרוח, אלא דווקא הכניסה לארץ כדי לקדש אותה, להוריד את הקדושה של "עולם המחשבה והדיבור" היישר אל תוך "עולם העשייה". יצירת חיבור קיצוני כזה, של הקדושה העליונה והמופשטת ביותר יחד עם המציאות התחתונה והגשמית ביותר ("מהקצה אל הקצה"), אינה מתאפשרת בכוחות טבעיים בלבד. לשם כך נדרשה כריתת ברית מיוחדת ("אתם נצבים") שתעניק להם את הכוח והמסוגלות לחבר בין עולמות כה רחוקים מבלי לאבד את נקודת הקדושה. **3. ראש השנה כ"ארץ ישראל" שבזמן (בחינת "שנה")** כפי שיש כניסה לארץ בממד המקום ("עולם") ובממד הנפש, המסמלת ירידה לעשייה מתוך קדושה, כך יש כניסה לארץ בממד הזמן ("שנה") – והיא מתרחשת בראש השנה. תורת החסידות מבארת כי ארץ ישראל ברוחניות מקבילה לספירת ה"מלכות" (מלכות דאצילות). הפסוק אומר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", ובכך קושר ישירות את המושג "ארץ" לתחילת השנה. בכל שנה מחדש בראש השנה, הקב"ה מסלק כביכול את המלכות שלו ובוחן מחדש את רצונו למלוך על העולם. התחדשות המלוכה אינה אוטומטית; היא מתעוררת רק בזכות "נשמותיהם של צדיקים" – עם ישראל כולו – שמבקשים, מתפללים וממליכים את ה' מחדש בבחינת "תמליכוני עליכם". כשם שהראש בגוף האדם מכיל את החיות העצמית וגם מנהיג את כל האיברים לפי ייעודם הפרטי, כך ראש השנה מכיל בתוכו את השפע, הכוח וההנהגה לכל ימות השנה שבאים אחריו. **4. התחדשות המלוכה והחיבור למעשה בפועל על ידי נשיאי החסידות** העבודה המרכזית של ראש השנה היא המשכת עצמותו של הקב"ה – הדרגה העליונה ביותר – אל תוך המציאות המוגבלת של העולם התחתון. מכיוון שמדובר בחיבור של קצוות בלתי נתפסים (עצמות אינסופית מול מציאות סופית), נדרשת אותה "ברית" עצמית עמוקה המאחדת את ישראל עם עצמותו יתברך. הרב מציין מאפיין ייחודי ויוצא דופן של מאמר זה (אשר נותר בחדרו של הרבי ופורסם רק מאוחר יותר): הרבי מזכיר בו ברצף תורות מכל נשיאי החסידות – הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש, אדמו"ר הזקן, הצמח צדק, הרבי מהר"ש, הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ. אזכור כל השושלת ממחיש את כוחם של נשיאי הדור להמשיך את האור העליון מטה. יתרה מזו, ההחלטה העליונה של המלכת ה' בראש השנה חייבת להיות מתורגמת ל"הלכה למעשה". המאמר מדגיש שהיא מתבטאת במיוחד בלימוד "תורה שבעל פה" (הדורשת יגיעה ופסק דין ברור) ובקיום מצוות ותפילה, ובכך מורידים את הרצון האלוקי המופשט עד לתוך פרטי המעשה והשגרה היומיומית של השנה. **5. משמעות ח"י אלול: הפצת המעיינות חוצה כהכנה לראש השנה** בסיום השיעור, מחבר הרב את התוכן העמוק של המאמר לתאריך שבו נאמר: ח"י באלול. בעוד חודש אלול מהווה את תקופת ההכנה הכללית לראש השנה, תאריך ח"י אלול (יום הולדתם של "שני המאורות הגדולים" – הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן) משמש כגורם אשר "מכניס חיות באלול". מטרתם ההיסטורית והרוחנית של מאורות אלו מתומצתת בהוראתו המפורסמת של משיח לבעל שם טוב: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". עיקרון פנימי זה מקביל באופן מדויק לנושא המרכזי של המאמר כולו – לקחת את ה"מעיין", שהוא הנקודה העצמית, הפנימית והטהורה ביותר של אלוקות, ולהפיץ אותו אל ה"חוצה" האולטימטיבי, אל עולם העשייה ואל המקומות הנמוכים והרחוקים ביותר. העבודה שלנו כיום לחבר את הקצה העליון ביותר עם הקצה התחתון ביותר, על ידי הפצת פנימיות התורה בעולם המעשה, היא העבודה האמיתית שמבטיחה כתיבה וחתימה טובה לשנה החדשה ומקרבת את הגאולה השלמה.