מאמר ״שֹׂ֧ושׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽה׳״ תשל״ה #1 ש"פ נצבים וילך, כ"ג אלול - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״שֹׂ֧ושׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽה׳״ תשל״ה #1 ש"פ נצבים וילך, כ"ג אלול - הרב יעקב גולדשמיד **מבוא: עמידה בדין לקראת השנה החדשה** הסרטון מציג שיעור חסידות עיוני ומעמיק, המבוסס על מאמר הדן בפסוק מספר ישעיהו: ״שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה׳, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי״. שיעור זה מקושר היטב לימי חודש אלול ולפרשת נצבים שאותה תמיד קוראים לפני ראש השנה. המילים הפותחות את הפרשה, ״אתם נצבים היום״, מפורשות על פי תורת החסידות כמורות על התייצבות ועמידה ב״יום הדין״ – הוא יום ראש השנה. הפטרת השבת הזו פותחת במילים ״שוש אשיש בה׳״, והרב מצביע על הקשר המהותי שבין תוכן הפסוק לבין התהליך הרוחני שעובר על עם ישראל מראש השנה ועד לחג הסוכות. **חלק ראשון: שני סוגים של שמחה – גלויה ומכוסה** המאמר מדייק בלשון הפסוק ובוחן מדוע ישנה כפילות של לשונות שמחה (״שוש אשיש״ לעומת ״תגל נפשי״), ומדוע מוזכרים שני שמות שמיים שונים (״הויה״ ו״אלוקים״). מוסבר כי קיימים שני מצבים שונים של שמחה בנפש: 1. שמחה גלויה ומופגנת, שמתבטאת במלוא עוזה גם כלפי חוץ. מצב זה מרומז במילים ״שוש אשיש בה׳״. שם הויה מייצג מידת הרחמים, החסד והגילוי. 2. שמחה פנימית, נעלמת ומכוסה. מצב זה מרומז במילים ״תגל נפשי באלוקים״. שם אלוקים מייצג את מידת הדין, הצמצום וההסתר. על פי הבעל שם טוב, מכיוון שראש השנה הוא יום דין, השמחה שבו קיימת אך היא בהעלם. מצב זה מכונה ״וגילו ברעדה״ – השמחה הפנימית של היהודי קיימת מכיוון שהוא עומד לפני מלך אוהב ביום טוב, אך יראת הדין מכסה על השמחה ומונעת ממנה להתפרץ. לעומת זאת, בחג הסוכות, המכונה ״זמן שמחתנו״, השמחה יוצאת מן ההעלם אל הגילוי. הפסוק ״שוש אשיש בה׳״ מכוון לחג הסוכות שבו השפע יורד בצורה גלויה, בעוד ״תגל נפשי באלוקים״ מתייחס לראש השנה. תהליך המשכת השמחה מתחיל בראש השנה ומגיע לשיאו בסוכות. **חלק שני: המשכת השפע ממדרגת ״עתיק״ אל תוך סדר ההשתלשלות** כדי להבין כיצד פועלת השמחה העליונה, הרב מסביר את מבנה העולמות העליונים. המקור הגבוה ביותר של השמחה והתענוג נקרא בחינת ״עתיק״ – דרגה עליונה שנמצאת מעל ומעבר ל״סדר ההשתלשלות״ (הסדר ההדרגתי של הספירות). כאשר אדם מרגיש שמחה, הדבר נובע משלמות בנפשו שמביאה לו עונג. המילה ״אשיש״ היא לשון הפעיל (אני אגרום למישהו אחר לשוש). כנסת ישראל, על ידי עבודתה הרוחנית, כביכול מפעילה ומשמחת את הקדוש ברוך הוא. היא מעוררת את התענוג העליון בבחינת ״עתיק״, ועל ידי כך, אותו תענוג עצום יורד ומשתלשל עד שהוא מתגלה בתוך כל יהודי למטה בעולם הזה. זוהי המשכה רוחנית המחברת בין הקצה העליון ביותר לקצה התחתון ביותר. **חלק שלישי: בגדי ישע – ישועה המגיעה עד לקרב הארץ** השיעור ממשיך בניתוח מילות הפסוק: ״כי הלבישני בגדי ישע״. בגד הוא דבר שמקיף את האדם, בחינה של אור ״מקיף״. כאשר יש צורך בישועה, הדבר מצביע על חיסרון במציאות הגשמית. תכליתה של הישועה האלוקית איננה להישאר בעולמות הרוחניים, אלא לרדת ולהשפיע באופן ממשי ב״קרב הארץ״ – בתוך חיי המעשה והמציאות החומרית. התנועה הרוחנית הנדרשת מורכבת מעלייה אל הקצה הגבוה ביותר כדי להמשיך משם את כוח הישועה, ומהורדה חזקה של אותה ישועה אל תוך הקצה התחתון של המציאות שלנו. **חלק רביעי: מעיל צדקה והתועלת הגלויה בעולם הזה** הדימוי המסיים את הפסוק הוא ״מעיל צדקה יעטני״. בחסידות מוסבר שכל המצוות הופכות ל״לבושים״ רוחניים לנפש, אך למצוות הצדקה יש מעלה מיוחדת. הרב מזכיר את מעיל הכהן הגדול, שבשוליו היו תלויים פעמונים ורימונים שתפקידם ״להשמיע קול״. בעוד המעיל מקיף, הפעמונים שבקצה מייצרים גילוי והשפעה כלפי חוץ. בניגוד לרוב המצוות ששכרן העיקרי נשמר לעולם הבא, למצוות הצדקה ישנם ״פירות״ שניתן לראות כבר בעולם הזה. הרב מסתמך על הרמב״ם ומסביר: כיוון שמצוות הצדקה מביאה תועלת גלויה, מוחשית וניכרת לזולת (כגון עזרה לנזקק), הרי שגם השכר עליה מתגלה בצורה מוחשית בעולם הגשמי. לכן היא נמשלת למעיל שמשמיע קול ומייצר תוצאה נראית לעין, הממשיך את האור האלוקי עד לתחתית המציאות החומרית. **סיכום** השיעור מסרטט מסלול רוחני הנע בין דין נעלם לשמחה גלויה. הוא מדגיש שכוחם של ישראל לעורר תענוג בעולמות העליונים ממשיך אור אלוקי היורד דרך ההשתלשלות ומלביש אותנו ב״בגדי ישע״. מעשים של צדקה וחסד הם אלו שמסוגלים לקחת את האור העליון ביותר ולהפכו לישועה מוחשית, נראית וגלויה בתוך החיים הגשמיים עצמם.