לקוטי תורה, פרשת דברים "ציון במשפט תפדה" #3 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת דברים "ציון במשפט תפדה" #3 - הרב יצחק מאיר וייס סיכום שיעור: המשך המאמר "ציון במשפט תפדה" (לקוטי תורה, פרשת דברים) – שיעור ג' בשיעור זה נעמיק בהמשך ביאור המאמר "ציון במשפט תפדה" שבלקוטי תורה לפרשת דברים (סביבות דף א, עמוד ב), ונעיין בהתבוננות של קריאת שמע המביאה את היהודי לאהבת ה' במסירות נפש ולחידוש אמיתי בתורה בכל יום. תקציר: מהתבוננות דקריאת שמע עד "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" השיעור ממשיך את הביאור כיצד מגיע היהודי לכך שדברי תורה יהיו בעיניו "כחדשים ממש". לאחר סקירת השלבים הקודמים – "מודה אני" (ההודאה הבסיסית שבכל יהודי) ודרגת "ברוך" (המשכת גילוי אלוקות) – מתבאר שההתבוננות ב"שמע ישראל" ו"ברוך שם" היא: שכל ההמשכה האלוקית המהווה את הבריאה היא בבחינת "אין", בבחינת מקיף בלבד, ובבחינת אור הממלא הבא בסדר והדרגה. דווקא בעולם הזה, מצד הארת אור הסובב, יכול היהודי להתהפך "מן הקצה אל הקצה" ברגע אחד – כמאמר "המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור" – ולכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". מכאן נובעת "ואהבת... בכל נפשך" – מסירות נפש שלמעלה ממסירת הגוף: ויתור אף על השגות רוחניות למען האמת האלוקית שבתורה ומצוות. והתכלית – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום": הדיבור שייך ל"אנכי מי שאנכי", עצמותו יתברך שלמעלה מגדרי הזמן, ולכן התורה מתחדשת באמת בכל יום. בסיום נתבאר ביטוי הגילוי בשני חללי הלב – מרירות ושמחה כאחד – ומשל האוצר הסגור בתיבה. הנקודה המרכזית עיקר החידוש הוא ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" אינו עצה פסיכולוגית להתעוררות חיות מחודשת, אלא מציאות אמיתית: התורה ניתנה מדרגת "אנכי מי שאנכי" – עצמותו יתברך שלמעלה מגדרי הזמן – ולכן היא חדשה באמת בכל יום. יהודי המתבונן בכך שהדיבור שבתורה אינו מבחינת "שם כבוד מלכותו" אלא מבחינת "אנכי", מתקשר לדרגה שאין בה עבר והווה, וממילא החידוש שהוא מרגיש הוא חידוש אמיתי ולא דמיוני. ודווקא בעולם הזה, שבו מאיר אור הסובב כל עלמין, ניתן הכוח להמשכה זו ולהיפוך מן הקצה אל הקצה. עיקרי השיעור ההתבוננות דשמע ישראל וברוך שם: כל ההמשכה האלוקית המהווה את הנבראים היא בבחינת "אין" ובבחינת מקיף בלבד (כמשל התפשטות שם המלך על העם), והיא רק מבחינת אור הממלא כל עלמין הבא בסדר והדרגה לפי ערך המקבלים. מעלת העולם הזה: בעולם הבא ובעולמות עליונים הכל בסדר והדרגה (כף הקלע, גיהנום, גן עדן תחתון ועליון, נהר דינור), ואילו בעולם הזה יכול האדם להתהפך "מן הקצה אל הקצה" ברגע אחד – "המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, אפילו רשע גמור – מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו" – מפני שכאן מאירה הארת אור הסובב, ומטעם זה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", ו"מרוב כל" – למעלה מכל הגילויים דעולם הבא שהם הארה בלבד. "בכל נפשך" – מסירות נפש ולא מסירת הגוף בלבד: הוצע בשיעור שהחילוק הוא שמסירת הגוף היא ויתור על ענייני החומר, ואילו מסירות נפש היא ויתור אף על השגות רוחניות ועל ה"נפש" של עולם הבא – בשביל האמת האלוקית ("אלוקות גופא") שממשיכים על ידי תורה ומצוות. תכלית המסירות – להמשיך אור אין סוף הסובב למטה על ידי תורה ומצוות. "אשר אנכי מצוך היום": הדיבורים שבתורה שייכים ל"אנכי מי שאנכי" – עצמותו יתברך, למעלה מ"שם כבוד מלכותו". מכאן ש"היום" – בכל יום התורה חדשה ממש, כי "אנכי" למעלה מגדרי הזמן; והמצוות נקראות "אברים דמלכא" – כמשל האבר שהרצון מלובש בתוכו בפנימיות (על ידי הגיד הנמשך מן המוח) ולא מקיפו מבחוץ. "אהיה אלוקיך" ושני חללי הלב: אהבת ה' פועלת שהאור האלוקי יאיר בתוך כוחות הנפש (למעלה מן ההודאה, שאינה מתחלפת אלא ניתוסף עליה) – והגילוי בא בשני חללי הלב כאחד: בחלל השמאלי מרירות על ריחוקו מה', ובחלל הימני שמחה של מצוה; ושתיהן גילוי אלוקי, ו"כל שתגדל המרירות – יגדל השמחה" (והושווה בשיעור למבואר בתניא פרק ל"ד ולהוראת אדמו"ר הזקן "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"). מזה גם הגדרת הגלות בנפש: לא רק העדר שמחה של מצוה, אלא אף העדר המרירות – שאין חסרון הגילוי מפריע לו. "זורע צדקות ומצמיח ישועות": קיום המצוות ("צדקות") מצמיח "ישועות" – גילוי אלוקי (מלשון "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", ובחינת "שעה" שבקבלה) – וכמשל המפורסם: אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, שהוא שמח בהן מאוד אף שהן סגורות בתיבה.