לקוטי תורה, פרשת דברים "ציון במשפט תפדה" #4 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת דברים "ציון במשפט תפדה" #4 - הרב יצחק מאיר וייס נעמיק במאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" — אות ג'. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה — אות ג' (המשך המאמר וההגהות) תקציר השיעור השיעור עוסק באות ג' של המאמר, שבה חוזר בעל המאמר אל הפסוק עצמו ומבאר את שני אופני העבודה שבו. לאחר שבאותיות הקודמות נתבארה מעלת ירידת הנשמה — "מודה אני לפניך" ואחר כך "ברוך אתה" — מגיע כאן הביאור בשתי דרגות שבנפש האלוקית ובאופן פדייתן מן הגלות: "ציון" הנפדית במשפט (תורה), ו"שביה" הנפדית בצדקה. חלקו האחרון של השיעור עובר להגהות הצמח צדק על המאמר, המקשרות את הענין למאמרים ולמקומות נוספים. הנקודה המרכזית עיקר החידוש הוא בהבחנה שבין שני מיני גלות בכוחות הנפש האלוקית. הכוחות שיש להם מקבילה בנפש הבהמית — המרירות מן הריחוק והשמחה של מצוה, שהן "שני חללי הלב" — נלקחים ממש בשביה, שהנפש הבהמית רותמת אותם לענייניה, ועל זה נאמר "ושביה", ופדייתן בצדקה דווקא, שכוחה להמשיך רחמים אף למקום הנמוך ביותר. לעומתם, בחינת "ציון" — פנימיות הלב, נקודת ההתקשרות והביטול המוחלט שאין כנגדה מאומה בנפש הבהמית — אינה נשבית כלל אלא נעלמת בלבד, ולכן נאמר בה "במשפט תפדה", היינו על ידי גילוי אור התורה המאיר ומעורר אותה. נמצא ששני אופני הפדייה מכוונים כנגד שני מיני העלם ושביה שבנפש. עיקרי השיעור תיקון הביאור ב"מודה אני" — כוח ההודאה של יהודי אינו במקום שאין בו מחלוקת, אלא דווקא במקום המחלוקת: אף שבהרגש הנברא מרגיש את העולם ליש ואת האלוקות לאין, שם גופא אומר "מודה אני לפניך". על דרך "גנב אפום מחתרתא רחמנא קרי" — במקום גופא שבו הוא מתווכח כביכול, שם הוא מודה. מ"מודה" ל"ברוך" — "ברוך" מלשון המשכה וגילוי, שהאלוקות תאיר בנפשו בגילוי ובאופן שיחדור את כל מציאותו, וכוח זה בא מצד התורה. ובפועל נעשה על ידי התבוננות בגדולת ה' בתפילה, המביאה לאהבת ה' עד מסירת נפש, ומתפרטת לשתים: מרירות מן הריחוק, ואהבה בתשוקה לגילוי אלוקות המביאה לקיום המצוות (כמבואר באות ב'). "ציון" מול "שביה" — "ציון" הולך על העיר ו"שביה" על תושביה. בנמשל: "ציון" היא הדרגה העליונה שבנפש שאין לה מקבילה בלעומת זה, ולכן לא נאמר בה שהיא שבויה אלא שצריך לפדותה מן ההעלם; ואילו "שביה" הם שני חללי הלב שהנפש הבהמית נוטלתם לעצמה ממש. משפט = הלכות = תורה — "משפט" מלשון הלכות, כתרגום על "כמשפט הראשון" — "כהלכתא קדמאה", ומכאן שמשפט עניינו תורה, ו"אורה זו תורה". והיינו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" — לפנימיותם, שהתורה מעוררת את פנימיות הלב שבכל יהודי, וכן "לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" — "שנו" מלשון שינון. וצדקה — מלשון רחמנות, ומידה כנגד מידה מעוררת רחמים מלמעלה, "ורחם עלינו... ותן בלבנו בינה", שיאיר אור אלוקי בלב ויפדה את שני החללים. הגהות הצמח צדק — הצמח צדק מציין לאגרות הקודש ("זרעו לכם לצדקה", "גבו מיא הצדקה שלו") בענין נתינת צדקה קודם התפילה וכוחה להמשיך רחמים למטה מטה; ומקשר את בחינת "ציון" ל"כי שם ציוה ה' את הברכה", לאדרא זוטא, לפירוש האריז"ל בזוהר הרקיע ("ממעמקים קראתיך"), לדרך מצוותיך (מצות ברכות, שם בפירוש "ברוך" ו"ברכה"), ולמאמרי "ושמתי כדכוד" ו"גדלני גדול בחסד". והיוצא מן ההגהות: "ברוך" הוא המשפיע — בחינת חכמה ותורה, ו"ברכה" היא המקבל — בחינת ציון; והמשכת התורה שאין לה גבול צריכה את כוח הצדקה להורידה למטה מטה. וכן על פי המבואר בתשובה שלישית, שהדרגה העליונה שבתשובה נעשית על ידי התורה דווקא.