לקוטי תורה, פרשת דברים "ציון במשפט תפדה" #2 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת דברים "ציון במשפט תפדה" #2 - הרב יצחק מאיר וייס מאמר "ציון במשפט תפדה" – שיעור ב': ממדרגת ההודאה אל הברכה – שלבי הביטול בעבודת התפילה (ליקוטי תורה, פרשת דברים, דף א' עמוד א') תקציר: מהלך השיעור בקצרה בשיעור זה נעמיק בהמשך המאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" שבליקוטי תורה ריש פרשת דברים, ונעיין בסדר העלייה בעבודת ה' מבחינת "הודאה" לבחינת "ברכה". השיעור פותח בביאור פסקת "אלקי נשמה" המתארת את ירידת הנשמה מאיגרא רמה – "טהורה היא, בראתה, יצרתה, נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי" – ומבאר מדוע דווקא יהודי הרואה את העולם כיש פותח את יומו ב"מודה אני לפניך": ההודאה היא הכרה חיצונית, שבה האדם עצמו "אינו אצל וסמוך לזה שמודה", בבחינת מקיף ואמונה בלבד. הובא המשל מאיש הכפרי המכיר במעלת המלך אף שאין לו שיג ושיח בעולמה של מלכות, ומאמר חז"ל "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא". לעומת זאת, "ברכה" עניינה המשכת הגילוי האלוקי בפנימיות – כמאמר "ישמעאל בני ברכני" ו"ברוך ה' מן העולם ועד העולם", המשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא – והיא נפעלת על ידי "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך", תורה ומצוות. הממוצע בין ההודאה לברכה הוא "ואהבת" – שהשייכות לאלוקות תחדור לעולם המידות. בהמשך נתבאר מושג "יש מאין": הכח האלוקי המהווה את הבריאה נקרא "אין" ביחס למקורו, שכן ההתהוות היא מבחינת מלכות – "הארה בלבד" – בבחינת ממשלה וכתר מלכות המקיף מלמעלה ואינו מתלבש בנבראים, ואפילו גן עדן העליון והתחתון (שעליו אמרו "מוטב דלידייניה" גבי אחר) אינו אלא מבחינה זו; ואילו על ידי תורה ומצוות ממשיכים גילוי עצמות אין סוף ברוך הוא ממש – וזוהי ההתבוננות ד"שמע ישראל" ו"ברוך שם" המביאה לאהבת ה'. הנקודה המרכזית יסוד השיעור הוא ההבחנה בין שתי מדרגות בביטול: "הודאה" – שבה האדם, אף שמצד השגתו העולם תופס אצלו מקום כיש, מכיר בהכרה מקיפה וחיצונית שהאמת האלוקית היא המציאות האמיתית, והכרה זו אינה חודרת בכוחות נפשו הפנימיים; ו"ברכה" – שעניינה המשכת האלוקות בגילוי פנימי, עד לביטול בתכלית שבבחינת ראייה והשתחוואה. המעבר ביניהם נעשה על ידי "ואהבת", כאשר ההכרה מתחילה להאיר בעולם המידות. וההתבוננות המביאה לכך היא שכל סדר ההשתלשלות, ואפילו העונג העצום דגן עדן, אינם אלא הארה בלבד דבחינת מלכות – ומזה מתעורר האדם להתמסר לתורה ומצוות שעל ידן ממשיכים גילוי שבאין ערוך. עיקרי השיעור ירידת הנשמה ו"מודה אני" – פסקת "אלקי נשמה" מתארת את שלבי ירידת הנשמה משורשה הנעלה ("טהורה היא" – קודם שנבראו אף המלאכים, "ישראל עלו במחשבה") עד התלבשותה בגוף; וביטוי הירידה הוא שעבודת היום פותחת ב"מודה אני" בלבד. מהות ההודאה – הודאה שייכת במקום של מחלוקת: האדם מודה באמת שכנגד השגתו שלו. "בעצמו אינו אצל וסמוך לזה שמודה" (לשון המאמר, ברבע האחרון של העמוד, ד"ה "אך עם כל זה") – הכרה בבחינת מקיף ואמונה, כמשל הכפרי ומעלת המלך, וכ"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא". מהות הברכה – ברכה אינה המשכת ברכות בלבד אלא פעולת גילוי, כמוכח מ"ישמעאל בני ברכני" ומ"ברוך ה' מן העולם ועד העולם" – מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא; והיא נפעלת על ידי "והיו הדברים האלה" – תורה ומצוות, "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם" (ספרי). "ואהבת" כממוצע – בין ההודאה לברכה נדרשת אהבת ה', שהשייכות לאלוקות תחדור למידות; ותכליתה בחינת ראייה והשתחוואה – ביטול בתכלית – השייכת לשמונה עשרה (ולכן "מודים" שבתפילה נידון בשיעור כשאלה למקומה של ההודאה בתוך סדר הברכות). יש מאין ובחינת מלכות – הכח המהווה נקרא "אין" ביחס למקורו; ההתהוות היא מ"זיו והארה" דמידת מלכותו יתברך, בבחינת ממשלה וחיצוניות המלוכה, מקיף שאינו מתלבש בנבראים ("כשולחן המלך אשר שמו נקרא עליהם"). אפילו גן עדן התחתון והעליון – שמעלתם עצומה עד ש"מוטב דלידייניה" – נבראו רק מבחינת מלכות; ועל ידי תורה ומצוות ממשיכים גילוי עצמות אין סוף ממש.