כולל תפארת לוי יצחק יום ד׳ ו׳ אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ד׳ ו׳ אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ פרשת כי תצא — "לא תתעב" ומעלת הזהירות מהחטאת הזולת: אף על עשו ועל מצרים נאמר "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" — שאין לזכור אלא את הטוב. ומדייק רש"י ש"המחטיא את חברו קשה לו מן ההורגו", שכן ההורג מוציאו מן העולם הזה בלבד, והמחטיאו מוציאו אף מן העולם הבא (דברים כג). והובא הדיון ב"מוצא שפתיך תשמור" — אם מחשבה לתת צדקה מחייבת, כדין "מוציאה מדי מחשבה". גמרא (חגיגה יד–טז) — "דע את מקומך" וגבול ההשגה: מכל ארבעה שנכנסו לפרדס רק רבי עקיבא "עלה בשלום וירד בשלום", לפי שהכיר את גבול השכל האנושי ולא ביקש לפרוץ את המחסום. ובאיסור להסתכל ב"מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור" נתבאר, במשל "פלטרין על האשפה", שאין רצון הקב"ה שיזכירו את "קודם שנברא העולם" — כי אין ה"לפנים" בגדר מציאות שהשכל המוגבל יכול לצייר, וכל המדמה זאת אינו אלא שקר ודמיון כוזב. שולחן ערוך הרב — מוקצה וכוח המחשבה בקביעת "כלי": בדין חריות של דקל נתבאר כיצד מחשבה או מעשה קובעים על החפץ "תורת כלי" — אם קצצן לשריפה הרי הן מוקצה, ואם נמלך עליהן לישיבה מבעוד יום ניתרות. וחילק שדווקא בחריות שדרכן ליחדן לישיבה מועילים בהן מחשבה וישיבה, מה שאין כן שאר עצים ואבנים שאין נוח לשבת עליהם, שאין יורדת עליהם תורת כלי אלא במעשה גמור (סי' ש"ח). חסידות ("ואלה המשפטים") — ישראל, המלאכים והמשכת הדעת: המלאכים ממתינים לישראל שיפתחו ב"קדוש", לפי שישראל שורשם בבחינת מחשבה וממשיכים מלמעלה, והמלאכים בבחינת דיבור מקבלים על ידם. ולפי שהנשמות דבריאה הן בבחינת צמצום ("זרע בהמה"), צריכות כוח מיוחד לחוש ביטול ויראה — והוא הדעת שממשיך משה רבנו מלמעלה מן הצמצום (מבחינת סובב); אלא שהמשכה זו תלויה ברצון המקבל, שיהיה כלי לקבלה ("קח" ולא "תן"). חסידות — המצווה המוגבלת המתקשרת באין־סוף: "כי תקנה עבד עברי" רומז לעבודת ישראל שית אלפי שנין, ובאלף השביעי "יצא לחופשי חינם" לקבלת שכר. ו"אברהם זקן בא בימים" — שהימים נעשים לבושים לנשמה ממעשה המצוות, שכן הנשמה, בהיותה בעלת גבול, אינה יכולה ליהנות מאור אין־סוף אלא על ידי לבוש הנעשה מן התורה והמצוות שהם רצון העליון. ואף שהמצווה מוגבלת בזמן ובמקום, על ידי הרצון היא מתקשרת באין־סוף — "צרור החיים" (תורה אור, משפטים, דף פג ע"א). חסידות — ליבון הלבושים בתפילה, וכוח הנמוך לגאולה: לפי שהלבושים נעשים מבירורי קליפת נוגה, צריכים הם "כיבוש" וליבון — והוא עניין התפילה, שבה נמשך הדעת דמשה רבנו (מוחין דגדלות) ומזככת את התורה והמצוות של כל היום (ובלשון הקוצקר: לא מן העבירות שיש להן תשובה יש להתיירא, אלא מן המצוות). ובעניין הגאולה: בעמדנו בסיום הגלות ב"ערבות מואב", דווקא במקום הנמוך גנוז הכוח הגדול — כמשל השנה השישית הנותנת יבול לשלוש שנים — ולכן "עמדו... כולכם" מוכנים להיכנס לגאולה האמיתית והשלמה.