גמרא בעיון 16: כיצד ״זה חוטא וזה מתחייב״? - הרב שמואל רבינוביץ

שיעורי גמרא בעיון | שיעור ט״ז טובח על ידי אחר: יש שליח לדבר עבירה? בבא קמא ע״א ע״א וע״ט ע״א גנב ששחט בעצמו את הבהמה הגנובה ביום הכיפורים פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי קם ליה בדרבה מיניה. אבל אם שלח אדם אחר שישחט עבורו, הוא חייב לשלם. כיצד ייתכן שזה חוטא וזה מתחייב, ואיך השליח מחייב את המשלח יותר משהיה מתחייב בעצמו? בכל התורה כולה הכלל הוא אין שליח לדבר עבירה, שאין אדם נתפס על מה ששלוחו עשה באיסור. מקום אחד יחיד יוצא מן הכלל, ובו דווקא יש שליח לדבר עבירה. מהו אותו מקום ומה גדרו? תמצית השיעור: הגמרא בבבא קמא ע״א מעמידה את המשנה של גנב שטבח ביום הכיפורים בטובח על ידי אחר ולומדת מן הכתוב ״וטבחו או מכרו״ שכשם שהמכירה נעשית בהכרח על ידי אחר כך גם הטביחה מחייבת אף כשנעשתה על ידי שליח. מכאן עולה בדף ע״ט החידוש שאין דוגמתו: אף שבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, בטביחת הגנב יש שליח לדבר עבירה. השיעור מברר את גדר החיוב הזה לפי הרמב״ם, הטור, המשנה למלך והקצות, והאם הוא בא מדין שליחות ממש או מעצם המעשה שנעשה בציוויו של הגנב. הנקודות הנדונות: מדוע הטובח בעצמו ביום הכיפורים פטור והשולח שליח חייב הלימוד מ״וטבחו או מכרו״ שטביחה על ידי אחר כמכירה דקדוק המשנה למלך בלשון הרמב״ם בין שליח לשבת לשליח סתם ספקו של הקצות אם החיוב מדין שליחות או מעצם הציווי, ונפקא מינה בטובח על ידי קטן מדוע כשיש שני גופים נחלקים אין כאן קם ליה בדרבה מיניה כלל השחיטה כמוציאה את החפץ מרשות הבעלים, ובכך מתחייב הגנב בארבעה וחמישה