מאמר ״השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו״ תשי״ח #2 - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו״ תשי״ח #2 - הרב יעקב גולדשמיד מים תחתונים וטעות קורח — גילוי שורש הגבורה על ידי הצימאון והתשוקה בשיעור זה נעמיק בעניין המים העליונים והמים התחתונים ובמשמעותה הרוחנית של הבדלתם, ונבחן את טעותו של קורח בהבנת יסוד זה ואת מה שהרבי מגלה בעומק כוונת הירידה. תקציר השיעור מתמקד בביאור אגדת חז"ל אודות המים התחתונים הבוכים ומשתוקקים לעלות לפני המלך (מדרש בראשית רבה), ובפירוש הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. המים העליונים הם תענוגים רוחניים-אלוקיים, והמים התחתונים הם תענוגים גשמיים. הרבי (בלקוטי שיחות) מבאר כי דווקא על ידי הפרדה זו וירידת המים התחתונים למטה, נוצרת בהם תשוקה עצומה לעלות לפני המלך — ועל ידי צימאון זה הם מתעלים למדרגה גבוהה מן המים העליונים עצמם. זוהי הכוונה בכתוב "כי טוב" הנאמר פעמיים ביום השלישי — פעם אחת על מלאכת יום השלישי ופעם אחת על מלאכת יום השני למפרע, שהרי עתה מתברר שהמחלוקת-ההבדלה של יום השני היתה לטוב. לאחר מכן עוסק השיעור בטעות קורח: קורח הבין נכון שבמים התחתונים-בגשמי יש שורש גבוה יותר, אך טעה בהסקת המסקנה — הוא חשב שאין צורך בצימאון ובעבודה ובתשוקה לעלות, ורצה ל"קצר דרך" ולגלות את השורש הגבוה ישירות, בלי "כלים" של בית המקדש, קורבנות וניסוך המים. טעותו: הצמצום-הגבורה הוא אמצעי לגילוי ולא תכלית בפני עצמה. הנקודה המרכזית המים התחתונים מסמלים את הנשמה השרויה בעולם הגשמי ומרגישה ניתוק מאלוקותה. דווקא תחושת הניתוק וצמאון הלב לעלות — היא המגלה את השורש הגבוה שבגשמי ומרוממת את האדם למדרגה שאינה מצויה אף במים העליונים. קורח ראה את האמת בדבר גדלות שורש המים התחתונים, אך חשב שהתחתוניות היא תכלית כשלעצמה, ושאין צורך בתשוקה ובעבודה לעלות למעלה — זוהי טעותו העדינה אך ההרסנית. ללא צימאון לעלות, ללא הרגשת החסר, לא יתגלה השורש הגבוה שבגשמי — כשם שאורות בלי כלים אינם מתגלים. עיקרי השיעור הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים — "מים" הם לשון תענוג; מים עליונים הם תענוגים רוחניים-אלוקיים, מים תחתונים הם תענוגים גשמיים. הרקיע מבדיל ומפריד ביניהם (לקוטי תורה, פרשת קורח, עמ' כ"ו ואילך — על פי ההקשר). צימאון המים התחתונים ועלייתם — על ידי ירידת המים התחתונים למטה נוצר בהם צימאון עצום: "בוכין ואינן למעבד קמי מלכא." מתוך תשוקה זו הם עולים למדרגה גבוהה יותר ממה שהיו מגיעים לולי הפירוד. זוהי הסיבה ש"כי טוב" נאמר פעמיים ביום השלישי. ה"כי טוב" הכפול ביום השלישי — הכפל מלמד שיום השלישי מאשר בדיעבד את "מחלוקת" יום השני: הבדלת המים היתה טובה, כי היא עוררה תשוקה וגרמה לעלייה בפועל — אך עלייה זו מתממשת דווקא על ידי עבודת ניסוך המים וקרבנות המלח במזבח (עמ' כ"ו). טעות קורח — שורש הגבורה כתכלית — קורח ראה שבמים התחתונים-בגשמי יש שורש גבוה (מצד הגבורה-הצמצום). הסיק מכך שאין צורך בהיררכיה של כהונה ועבודת המקדש, כי "כולם קדושים" — גם מי שנמצא בגשמי ובחומר. טעותו: הצמצום הוא אמצעי לגילוי, לא תכלית; ה"מילה" שבצמצום מתגלה רק לעתיד לבוא (לאסיד — "לעתיד") ולא בהווה (עמ' ל"א–ל"ד). הלכה כבית שמאי לעתיד לבוא — נרמז ביאור מקביל: כשם שבית שמאי ידעו שגבורה היא השורש הגבוה יותר, אבל כל זמן הגלות ההלכה כבית הלל (חסד), כך עכשיו הצמצום-הגבורה הוא בשביל הגילוי — ורק לעתיד לבוא יתגלה המילה שבצמצום עצמו (עמ' ל"ג).