כולל תפארת לוי יצחק יום ה׳ י׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ה׳ י׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ א׳ — חומש: פרשת בלק — כוחם הנסתר של ישראל הנקודה המרכזית: בלק מוליך את בלעם ממקום למקום, בתקווה שמזווית אחרת יוכל לראות את "קצה" ישראל ולקללם. אך בלעם מגלה, שאדרבה — אפילו ראיית הקצה בלבד מגלה את עוצמת האומה. הוא מכריז כי ה׳ "לא הביט אָוֶן ביעקב" — הקב"ה אינו מדקדק עם ישראל על עוונותיהם — ועל כן אין שייכות לקלל עם שנשמר בהשגחה כזו. יתר על כן, ישראל מתגברים כארי לחטוף את המצוות בשחרית — בטלית, קריאת שמע ותפילין — מתוך שמחה ולהט, ובלעם עצמו מודה שאינו יכול לקלל בני אדם כאלה. עיקרי השיעור: בלק מוביל את בלעם לשדה צופים אל ראש הפסגה ובונה שם שבעה מזבחות; ומשלא הצליח, עדיין ביקש "אפס קצהו תראה" בלעם מברך: "לא הביט אָוֶן ביעקב ולא ראה עמל בישראל" — פירוש רש"י: הקב"ה אינו מדקדק עם ישראל כשהם עוברים על דבריו ממשיל ישראל ל"כְּתוֹאֲפֹת רְאֵם" — לשון גובה ורוממות, שהקב"ה הגביה אותם הרבה מעל מה שהיו "כלביא יקום וכארי יתנשא" — רש"י: כשעומדים משנתם שחרית, מתגברים כארי לחטוף מצוות בשמחה ולהט בלק בסוף אומר לבלעם "ברח לך אל מקומך" — שלוש ניסיונות קללה ושלושתם נהפכו לברכה ב׳ — גמרא: מסכת חגיגה דף ו׳ ע"א — מהו הקורבן שהקריבו ישראל בהר סיני? הנקודה המרכזית: הגמרא (דף ו׳ ע"א) דנה האם העולה שהקריבו ישראל בהר סיני — "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" — היתה עולת ראייה או עולת תמיד. לשיטת רבי ישמעאל, המצוות ניתנו בסיני בכלל ופורטו באוהל מועד, ולדעתו עולת סיני היתה עולת ראייה. רבי עקיבא סובר שכל הכללות והפרטות נאמרו בסיני, חזרו באוהל מועד ושוב נשנו בערבות מואב. רבי יוסי הגלילי סובר שהיתה עולת תמיד, ולא היה נהוג הפשט וניתוח עד לאחר הקמת המשכן. מחלוקת זו נוגעת להלכה למעשה: כמה יש להשקיע בעולת ראייה כשיבנה בית המקדש. עיקרי השיעור: מחלוקת בית שמאי ובית הלל אתמול: האם עולת ראייה (מאתיים) או חגיגה (מאתיים) היא הקורבן החשוב יותר רבי ישמעאל: כלל נאמר בסיני, פרט — באוהל מועד; ולכן סובר שעולת סיני = עולת ראייה רבי עקיבא: כל הכלל והפרט נאמר בסיני, נשנה באוהל מועד ושוב בערבות מואב רבי יוסי הגלילי: הפשט וניתוח לא נהגו אלא "מאוהל מועד ואילך" — ולכן ייתכן שהיתה עולת תמיד ולא עולת ראייה שבט לוי הקריב את הקורבנות בשנות המדבר (בשעה שישראל היו "נזופים"), מכספי עצמם — ומכאן תירוץ לפסוק "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" הגמרא דנה גם בטעמי המקרא של הפסוק "ויעלו עולות כבשים ויזבחו זבחים שלמים פרים" — ומסיקה תיקו ג׳ — שולחן ערוך הרב: הלכות שבת (דף תכ"ד), סעיפים כ"א–כ"ב — מחשבה בעסקים בשבת ושליחת גוי הנקודה המרכזית: סעיף כ"א קובע כי מותר לבן אדם לחשוב בעסקיו בשבת, אולם אם המחשבה גורמת לטרדת הלב ודאגה — אסור. מצוה מיוחדת היא שיהיו העסקים "כאילו כל מלאכתו עשויה". הדרך להשיג מצב זה היא על ידי בטחון בה׳ — "השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך" — שמשמעו: תמסור את כל "החבילה" לקב"ה, ואז תוכל להתנתק לגמרי. אדמו"ר הזקן מסביר שמה שכתוב "ועשית כל מלאכתך" — אי אפשר לעשות הכל בשבוע אחד — לכן בשבת על האדם לראות עצמו כאילו גמר הכל, וזהו העונג הגדול ביותר: להתנתק מן המציאות. סעיף כ"ב: אסור לשלוח שליח גוי להזמין מספידים בשבת; אולם חולה שהכביד עליו חוליו ומבקש להביא קרוביו — מותר, כדי שלא תתבלבל דעתו. עיקרי השיעור: סעיף כ"א: חשבונות בשבת — מותר לחשוב, אסור אם מטריד את המנוחה (דאגה) מצווה מיוחדת: "יהיו בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה" — שבת כניתוק מוחלט מן ה"יש" הדרך: בטחון — "השלך על ה׳ יהבך" — לתת לקב"ה את הדאגות, ולהאמין שהוא "יכלכלך" סיפור: חסיד אצל אדמו"ר המהר"ש שבא בצרה גדולה; הרבי ביקש שילמד מאמר מסוים מאות פעמים; לאחר שהתנתק מהבעיה — קיבל ברכה סעיף כ"ב: אסור לשלוח גוי להביא מספידים בשבת; קל וחומר מחלילים שהביא גוי מחוץ לתחום חולה שמבקש קרוביו — מותר לשלוח גוי אפילו כמה פרסאות, "כדי שלא תתטרף דעתו" ד׳ — חסידות: תניא פרק ח׳ (עמ׳ 170) — השתלשלות כוחות הנפש והאחדות הפשוטה של הבורא הנקודה המרכזית: בנפש האדם קיימת השתלשלות של חמישה שלבים: חכמה — בינה ודעת — מידות (אהבה, חסד, רחמים) — מחשבה — דיבור — ומעשה. המידות נמשכות מהשכל: ככל שהדעת גדולה יותר, כך המידות נעלות יותר (לכן קטן, שחסר לו דעת, אוהב דברים פחותים ואינו מרגיש את הזולת). המחשבה היא נשמת הדיבור, והמידות הן נשמת המחשבה. אולם ביחס לקב"ה, כל השתלשלות זו — חכמה, בינה, מידות, מחשבה, דיבור — הם כולם אחדות פשוטה, ולא הרכבה כאצל הנבראים. הבורא "הוא וחכמתו ודעתו אחד" — ולכן הכוח הנעלה ביותר בנבראים (חכמה) נחשב כ"עשייה" בלבד לגביו. עיקרי השיעור: השתלשלות הנפש: חכמה ← בינה ודעת ← מידות ← מחשבה ← דיבור ← מעשה מידות נמשכות מהשכל: ילד קטן — חסר דעת — לכן אכזרי, כועס, ואוהב דברים פחותים מחשבה = אותיות; לכן יש הבדל בין לשונות — אך המידה (הרגש) היא אחידה בכל אדם הנשמה של כל כוח היא הכוח שמעליו: מידה מחיה את המחשבה, מחשבה מחיה את הדיבור אותה השתלשלות קיימת גם בעולמות עליונים: ספירות עצמות, מידות (חסד גבורה תפארת), מחשבה ("במחשבה אחת ברא הקב"ה את העולם"), עשרה מאמרות ביחס לבורא: "הוא וחכמתו ודעתו אחד" — אחדות פשוטה, אין ריבוי ואין הרכבה; "כולם בחכמה עשית" — החכמה שוות ערך לעשייה אצלו (עמ׳ 170)