מאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" תשמ״א #2 - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" תשמ״א #2 - הרב יעקב גולדשמיד סיכום שיעור — המשך המאמר "ציון במשפט תפדה" (סעיפים ג–ד) — הרב גולדשמידט נעמיק בשיעור זה בהמשך ביאור המאמר "ציון במשפט תפדה", בסעיפים ג–ד, ונבחן את החידוש העמוק בפירוש תיבת "ושביה" ואת היסוד שגלות ושביה שייכים דווקא בבחינת הכלים ולא בבחינת האור. תקציר השיעור פותח בפירוש השני שבמאמר לתיבת "ושביה" — לא מלשון שְׁבִי אלא מלשון שיבה, "וְשׁוּבוּ מן הגולה". לפי זה, ה"שביה" אינם נמצאים בגלות עצמה אלא רק במקום הגלות, ודי להם בהשבה למקומם ללא צורך בפדייה. מכאן מתעוררת שאלה כפולה: מדוע דווקא אלו שאינם זקוקים לפדייה נגאלים ב"צדקה" (המשכה שבבחינת בלי גבול), ואילו "ציון" — עוסקי תורה ומצוות — זקוקים לפדייה ב"משפט" (שורת הדין)? ומיהם בכלל אותם "שביה"? הביאור בסעיף ד' מיוסד על ההקדמה שגלות ושביה שייכים דווקא בכלים, שהם בבחינת מציאות, מה שאין כן באור — שכל עניינו ביטול למקורו — לא שייך גלות, וכמובן גם בפשטות: "מעט אור דוחה הרבה חושך" (תניה, בשם חובות הלבבות), שכן אור וחושך מובדלים זה מזה בעצם טבע הבריאה ("ויבדל אלקים"). ועל דרך זה בנשמה וגוף, שהם דוגמת אור וכלי (הערה 26 — תיקוני זוהר בהקדמה, "פתח אליהו": "ואי אנת תסתלק... אשתארו כולהו כגופא בלא נשמתא"). החידוש הגדול: הנשמה, להיותה "חלק אלוקה ממעל ממש" — כאשר ה"ממש" תופס לשני הצדדים, גם בירידתה להתלבש ממש בגוף גשמי — אינה בגלות אמיתית לעולם, אפילו בזמן הגלות. התלבשותה בגוף היא ב"כח המפליא לעשות" (על פי נוסח ברכת "אשר יצר" ודברי הרמ"א), ואף שהיא מתפעלת ממאורעות הגוף ואינה מתפקדת בשלמות — זהו חוסר תפקוד מצד הגוף, ולא גלות מצד עצמה. לכן "ושביה" קאי על נשמת כל אחד ואחד מישראל: הנשמה נמצאת רק במקום הגלות וצריכה שיבה בלבד, ולא פדייה. הנקודה המרכזית יסוד השיעור הוא ההבחנה הדקה בין מי שהוא בגלות לבין מי שנמצא רק במקום הגלות: הכלי, שהוא בבחינת מציאות, שייך בו שבי וגלות ממש וזקוק לפדייה; אך האור, שכל מהותו ביטול, מובדל מן החושך בעצם ולא שייכת בו גלות כלל. הנשמה, להיותה "חלק אלוקה ממעל ממש" — ממש גם בירידתה למטה — היא בבחינת אור, ולכן אף בהתלבשותה בגוף הנתון בגלות, היא עצמה אינה גולה אלא רק שרויה שלא במקומה. זהו פירוש "ושביה" — נשמת כל יהודי, שדי לה בהשבה למקומה, "ושובו מן הגולה". עיקרי השיעור שני פירושים ב"ושביה" — מלשון שְׁבִי (הזקוקים לפדייה) ומלשון שיבה, "ושובו מן הגולה"; ובפרט מסמיכות "תפדה" שלפני זה מוכח שה"שביה" אינם בגלות עצמה אלא רק במקום הגלות (סעיף ג'). השאלה הכפולה — מדוע ה"שביה", הנעלים יותר שאינם זקוקים לפדייה, נמשכים דווקא ב"צדקה" (אור הבלי גבול), ואילו "ציון" עוסקי תורה ומצוות נפדים ב"משפט" (שורת הדין, אור שבגדר כלים); ומיהם בעצם אותם "שביה" (על פי הערה 21, המחזירה למאמרים שבהם נתבאר שבעצם הנשמה לא שייך שבי אך שייכת גלות וירידה). גלות ושביה שייכים דווקא בכלים (סעיף ד') — כלי הוא מציאות, ורק מציאות ניתן להגלות; אור הוא ביטול במציאות למקורו, ולא שייכת בו גלות. "מעט אור דוחה הרבה חושך" — גם בפשטות מובן שבאור לא שייך גלות: אף אור שכבר ירד להימדד ("מעט") דוחה את החושך, שכן "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך" — הקב"ה קבע בטבע הבריאה שאור וחושך נתחמים זה מזה בעצם, שלא כקור וחום. נשמה וגוף — אור וכלי — על פי "פתח אליהו" (תיקוני זוהר בהקדמה, הערה 26): בהסתלקות האור "אשתארו כולהו כגופא בלא נשמתא". הנשמה, "חלק אלוקה ממעל ממש" — ובכח "המפליא לעשות" מתלבשת בגוף — אינה בגלות אף בזמן הגלות; היא רק מתפעלת ממאורעות הגוף ונמצאת במקום הגלות, ולכן צריכה שיבה בלבד — "ושביה".