מאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" תשמ״א #4 ואחרון - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" תשמ״א #4 ואחרון - הרב יעקב גולדשמיד סיכום שיעור ד' במאמר "ציון במשפט תפדה" – ליקוטי תורה פרשת דברים (ר"ד ע"פ אות ו' ואילך; ראה לקו"ת דברים דף א – מראה מקום לבדיקה) נעמיק בשיעור זה בחידוש העיקרי של המאמר: כיצד העילוי הנפעל בגוף דווקא בזמן הגלות – הפיכת החושך עצמו לאור – עובר ומאיר גם בנשמה, "לפי שהנשמה ניזונית מן הגוף", ומתוך כך יתבאר פשר הכתוב "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" על שני אופניו. הנקודה המרכזית בירידת הנשמה למטה ישנם שני עניינים: החושך מגלה את תוקף הנשמה וכוח עמידתה, אך אין בזה התחדשות בנשמה עצמה; ואילו הפיכת החושך לאור – שהיא בכוח העצמות – נפעלת דווקא בגוף, שהוא לבדו נמצא בגלות ממש. חידושו של הרבי הוא שמכיוון ש"הנשמה ניזונית מן הגוף", גם הנשמה מקבלת מן הגוף את העילוי הזה, בדוגמת "משכני – אחריך נרוצה": נפש האלוקית מצד עצמה בבחינת "משכני", וכשהיא מעוררת את נפש הבהמית נעשה "נרוצה" לשון רבים, ד"רב תבואות בכח שור". ומזה מתבאר הפסוק: הגוף שהיה בגלות ממש והפך חושך לאור – פדייתו "במשפט", על פי שורת הדין; והנשמה, שרק הייתה במקום הגלות ולא ממנה, מקבלת את העילוי "בצדקה" – למעלה מכל מדידה והגבלה. עיקרי השיעור שני עניינים בירידה צורך עליה: גילוי תוקף הנשמה על ידי החושך (גילוי בלבד), והפיכת החושך לאור שבכוח העצמות, הפועלת דירה בתחתונים – וזו נפעלת בגוף דווקא. "לפי שהנשמה ניזונית מן הגוף": חידוש המאמר – העילוי שבגוף אינו נשאר בגוף בלבד, אלא ניזון ועובר גם לנשמה, על דרך המבואר בעניין בירור נפש הבהמית שמוסיף כוחות בנפש האלוקית שלא היו בה קודם. "משכני אחריך נרוצה": מלשון יחיד ("משכני") ללשון רבים ("נרוצה") – נפש האלוקית מצד עצמה נמשכת, אך כשרצון האלוקות נעשה גם רצון נפש הבהמית, מתלבש בו כל תוקף הרצון הבהמי ("רב תבואות בכח שור", משלי יד, ד), ונעשית מרוצה גם בנפש האלוקית. "ציון" מלשון סימן: יהודים המקיימים תורה ומצוות נקראים "ציון", וגם בגלות אינם נאבדים בין האומות – כדבר שיש לו סימן שמחזירים אותו לבעליו. ודווקא עבודה זו בזמן הגלות, אף שהיא כסימן חיצוני בלא רגש הבית, פועלת עילוי גדול יותר מזמן הבית – בשניים: גילוי הבלי-גבול דאור הנשמה שלמעלה מהתלבשות בכלים, וגילוי העצמות שלמעלה מגדר אור וחושך על ידי אתהפכא. "תפדה במשפט" ו"שביה בצדקה": הגוף – שהיה בגלות ממש ובו נעשה עניין ה"אתהפכא" (וכדוגמת אכילה לשם שמים המבררת ניצוצות) – מגיע לו העילוי בדין ובמדידה; הנשמה – שלא הייתה מן הגלות אלא במקומה בלבד – מקבלת עילוי זה בצדקה, שלמעלה מטעם ודעת ומכל מדידה והגבלה. סיום העניין: המקרא והפשט כנגד עולם העשייה, ודווקא בפשט מתגלה עצם התורה – ולכן תינוקות של בית רבן, "הבל שאין בו חטא", לומדים דווקא פשט; וכן פירוש הפסוק כפשוטו – הפדיה והיציאה מהגלות בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.