לקוטי תורה פ׳ שלח "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל" #6 - הרב יצחק מאיר וייס
יום ראשון כ״ב סיון תשפ״ו
|29:17
|
האזנה 1
תיאור
לקוטי תורה פ׳ שלח "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל" #6 - הרב יצחק מאיר וייס
טובה הארץ מאד מאד — מדוע נדרשת עבודת המעשה דווקא (אות ד')
תקציר
בשיעור זה נעמיק בטענת המרגלים שלא חפצו להיכנס לארץ ישראל, ונעיין בדקויות שבעבודת ה' — בין העבודה הרוחנית שבמחשבה לבין קיום המצוות במעשה גשמי דווקא. השיעור מבאר מדוע אין די בהמשכת האורות הנעלים על ידי עבודה שבמחשבה, וכי גילוי האור הבלי-גבול הבוקע את הכלים נמשך דווקא על ידי המעשה למטה.
הנקודה המרכזית
שורש המרגלים היה בבחינת המחשבה (שלמעלה מעולם הדיבור), ועל כן טענו שאפשר לפעול את הבירור ואת ההמשכה ד"יחודא תתאה" ו"יחודא עילאה" אף בעבודה רוחנית שבמחשבה, בלא ירידה לעולם הדיבור והמעשה. ומבאר אדמו"ר הזקן שאף ש"יחודא תתאה" אין פירושו הדרגה הנמוכה אלא ההתעוררות מצד עבודת האדם (כמשל הבן המעורר את התפעלות אביו, שבעקבותיה משפיע האב הרבה יותר) — מכל מקום אין די בכך, אלא נדרש שאף הכלי שבו מעוררים את ההמשכה יהיה כלי הראוי להמשיך את אותו אור עליון עצמו. ולפי ש"נעוץ סופן בתחילתן" — דווקא הדבר הנמוך והגשמי יותר הוא הכלי לאור הנעלה ביותר — נמצא שגילוי פנימיות הכתר הבוקע את הכלים נמשך דווקא על ידי מעשה המצוות בארץ.
עיקרי השיעור
טענת המרגלים — היותם משורש המחשבה (וכפי שמביא האר"י ז"ל בעץ חיים שהיו מעולם המחשבה), טענו שכל מצווה שעניינה בירור והסרת ההעלם שייך גם במחשבה, שהרי הדיבור והמעשה נמשכים מן המחשבה; ובכך אפשר לפעול את "יחודא תתאה" המעורר את "יחודא עילאה" — בלא צורך בירידה למעשה גשמי.
ביאור "יחודא תתאה" — אין הכוונה לדרגה התחתונה כשלעצמה, אלא להתעוררות שמצד עבודת האדם; כאשר האדם מתעורר למטה הוא מעורר המשכה מלמעלה (כמשל הבן והאב), והקב"ה כביכול מתפעל מיגיעת האדם בהסרת ההעלם ומסיר את ההעלם לגמרי מלמעלה.
חידוש אות ד' — אין די בעצם ההתעוררות מצד האדם, אלא הפעולה גופא המעוררת את ההמשכה צריכה להיות כלי הראוי לקבל ולהמשיך את אותו אור; והסרת ההעלם שבמחשבה אינה כלי לכך, ולכן המשכת האורות הבוקעים את הכלים היא דווקא על ידי מעשה ("סוף מעשה במחשבה תחילה", "נעוץ סופן בתחילתן").
המשל מ"די לחכימא ברמיזא" — שכל עמוק שאינו יכול להתלבש באותיות הדיבור נמסר דווקא על ידי רמז ותנועות גשמיות; ומכאן מעלת הדבר הנמוך והגשמי, שדווקא בו מתלבש העניין הנעלה יותר — ועל דרך זה המשכת מוחין דגדלות נעשית דווקא במעשה ולא במחשבה.
"חפץ בנו" ומעלת הארץ — דיוק בלשון "חפץ" (פנימיות הכתר, פנימיות הרצון, לעומת חיצוניות הרצון שהיא בחינת כתר המתלבש), שהוא למעלה מהתלבשות בכלים; ועל כן ביקשו להיכנס "לעשותם בארץ" דווקא, "ארץ זבת חלב ודבש... טובה הארץ מאד מאד" (כפל "מאד מאד" כנגד תרין רהיטין העולים ויורדים) — לפי שהארץ כוללת את הכל ובה דווקא נמשך גילוי האור הבלי-גבול למטה.