חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״תפילת בעלי עשקים״ #12 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״תפילת בעלי עשקים״ #12 - הרב יוסף יצחק הבלין השיעור עוסק במהותן של המצוות ובקשר העמוק שנוצר בין האדם לקדוש ברוך הוא על ידי קיום מצוות מעשיות דווקא. השיעור מבוסס על הבנת המושג "רצון השם" ועל הפסוקים בפרשת קריאת שמע המסבירים את המעבר מהתבוננות שכלית למעשה בפועל. **רצון השם - למעלה מטעם ודעת** הרב פותח בהסבר על כך שרצון השם ("רצוינו יתברך") נמצא למעלה מכל היגיון, טעם או דעת. קיום המצוות הוא בראש ובראשונה קיום של רצון השם, וזהו עניין שמעבר להשגה שכלית. גם כאשר אנו מוצאים "טעמים" למצוות מסוימות, הטעמים הללו ניתנו לנו רק כדי להקל עלינו להתחבר ולהבין במעט, אך הם אינם הסיבה האמיתית למצווה. המהות של המצווה היא הרצון האלוקי המוחלט. מכיוון שרצון זה הוא למעלה מהשכל, הדרך להמשיך אותו אלינו אינה באמצעות חקירה שכלית או השגה מחשבתית, אלא דווקא על ידי "כוח המעשה". המעשה, אף שהוא נמוך ופחות בהיר מהשכל, מאפשר חיבור למקום הגבוה ביותר. **"נעוץ תחילתן בסופן" - הגילוי דרך המעשה** הרב מקשה: אם רצון השם הוא כה גבוה ואינו יכול להתגלות בשכל, כיצד ייתכן שהוא יתגלה דווקא במעשה גשמי, שהוא כוח נחות ו"תחתון" הרבה יותר? כדי להסביר זאת, מובאת דוגמה מדברי חז"ל: "לחכימא ברמיזא" (לחכם - ברמז). כאשר מורה מבקש להעביר רעיון עמוק מאוד, לעיתים המילים וההסברים השכליים אינם מספיקים ואין אותיות שיכולות להכיל את עומק ההשגה. במצב כזה, ההעברה נעשית דווקא על ידי תנועת אצבע או רמז פיזי (מעשה). הכלל הרוחני המסביר זאת לקוח מספר יצירה: "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן". המדרגה העליונה ביותר (ה"תחילה") יכולה להתגלות ולהתחבר דווקא במדרגה התחתונה ביותר (ה"סוף"). לכן, הרצון האלוקי העליון, שאינו נתפס בשכל, מתגלה ומתממש דווקא בעולם העשייה ובמעשים הגשמיים והפשוטים ביותר. **קריאת שמע: מהתבוננות בשמות אל חיבור ל"עצמות"** השיעור ממשיך בניתוח פסוקי קריאת שמע. התפילה פותחת בהתבוננות בגדולת השם ("שמע ישראל..."), אך כל ההתבוננות הזו מוגבלת להשגת "שמותיו" של הקדוש ברוך הוא. "שם" אינו מבטא את המהות והעצמות, אלא רק את ה"זיו" וההארה החיצונית המשמשת כדי שאחרים יוכלו להתייחס אליו (כשם שאדם אינו זקוק לשם עבור עצמו, אלא רק כדי שזולתו יקרא לו). ההתבוננות בזיו והארת השם מביאה את האדם לצימאון ואהבה ("ואהבת את ה' אלוקיך... בכל מאודך") – רצון להידבק לא רק ב"הארה" וב"שם", אלא ב"עצמות" הקדוש ברוך הוא עצמו. אולם, אי אפשר להידבק ב"עצמות" באמצעות המחשבה, אלא רק על ידי קיום מצוות מעשיות, שהן פנימיות הרצון האלוקי. **"אנכי" ו"היום" - ביטויים של חיבור בעולם המעשה** על רקע זה מוסבר הפסוק: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". המילה **"אָנֹכִי"** ("מי שאנכי") מסמלת את דרגת ה"עצמות" הנמצאת בהעלם. זהו כינוי למישהו שאי אפשר להגדיר אותו בשום שם או אות, ולכן הוא פשוט אומר "אני הוא מי שאני". קיום המצוות מחבר את היהודי לאותו "אנכי" נעלם ובלתי נתפס. המילה **"הַיּוֹם"** מדגישה שהחיבור הזה יכול להתבצע אך ורק כאן למטה, בעולם הזה ("היום לעשותם"). אפילו נשמה בגן עדן, שאינה מלובשת בגוף, אינה יכולה לקיים מצוות מעשיות ולכן היא נהנית רק מ"זיו השכינה" אך אינה מתחברת ל"עצמות" דרך המעשה, אפשרות השמורה רק לאדם החי בעולם הזה. **עקימת שפתיים הוי מעשה - חשיבות הדיבור בלימוד התורה** לקראת סיום, הרב מתעכב על המילים "וְדִבַּרְתָּ בָּם". גם בתחום של לימוד תורה, שהוא לכאורה עניין של הבנה והשגה שכלית, ההלכה דורשת דיבור בפה ("לא ימושו מפיך"). הסיבה לכך היא ש"עקימת שפתיים הוי מעשה" – הדיבור נחשב לפעולה פיזית ולמעשה. כדי להתקשר באמת לרצון ול"עצמות" האלוקית שמעבר לשכל, לא די להבין את התורה במחשבה בלבד (שאז אפשר היה רק להרהר בה), אלא חובה להוציא את המילים בפה, כדי להכניס את מימד ה"מעשה" לתוך הלימוד. מטעם זה, ההלכה אוסרת ללמוד תורה בדיבור לפני שמברכים ברכות התורה, אך מותר להרהר בה במחשבה, שכן המחשבה אינה נחשבת ל"מעשה".