מאמרים יסודיים - ״ויגש אליו יהודה״ #5 - הרב יוסף יצחק הבלין

מאמרים יסודיים - ״ויגש אליו יהודה״ #5 - הרב יוסף יצחק הבלין יום ה׳ י״ב סיון תשפ״ו מעלת הדומם וסוד הביטול המוחלט — המשכן ובית המקדש, יוסף ויהודה תקציר בשיעור זה נעמיק בבחינת מעלת הדומם ועניין הביטול המוחלט, כפי שמתבאר במאמר חסידות העוסק בפרשת יוסף ויהודה. נבחן את ההבדל המהותי שבין קדושת המשכן לקדושת בית המקדש, ונלמד כיצד דווקא הדרגה הנמוכה ביותר בסדר הבריאה — הדומם — היא הנושאת בקרבה את שורש הביטול הגבוה מכולם. הנושא מתעמק בשני טיפוסי ביטול: הביטול הנובע מהכרה שכלית ורגשית, לעומת הביטול המוחלט שאין בו שום מציאות עצמית כלל. הנקודה המרכזית הדומם, שנראה כנחות מן הצומח ומן החי בסדר השתלשלות, דווקא הוא מבטא את שיא הביטול — שכן שורשו נעוץ במחשבת חילו, דהיינו במחשבה הקדמונית שקדמה לבריאה, שהיא הדרגה הנעלית מכולן על פי עיקרון "סוף מעשה במחשבה תחילה". מציאות הארץ, שכל הנבראים דורסים עליה ברגליהם — החלק התחתון שבהם — מגלה את עניין הביטול הגמור שאין בו שום חשיבות עצמית. ומכאן נבין מדוע בית המקדש, מקום שם מאיר האור האלוקי שלמעלה מסדר השתלשלות, נבנה דווקא מאבנים ועפר. עיקרי השיעור ארבע הדרגות ושאלת הביטול — המאמר פותח בהקדמה על דומם, צומח, חי ומדבר, ומעורר שאלה: כיצד הצומח, שהוא גבוה מן הדומם בסדר השתלשלות, שואב את חיותו דווקא מן הדומם? שאלה זו פותחת את הדיון בעניין הביטול הגמור שבבחינת "ארץ" ביחס לשמים. המשכן ובית המקדש — שני מינֵי ביטול (עמ' ר"ח) — במשכן, שבו האיר האור האלוקי כפי שהוא בסדר השתלשלות, נעשה שימוש בצומח (עצי שיטים) ובחי (יריעות), כי בסדר השתלשלות — חי עולה על צומח ועל דומם. לעומת זאת, בבית המקדש, שבו האיר אור שלמעלה מסדר השתלשלות, נבנה הכל מאבנים ועפר — דומם — כי מאותו אור עליון, הדרגה התחתונה היא הגבוהה. מעלת הדומם — ביטול ודממה (הערות מ"ו–מ"ז) — הדומם מורה על שיא הביטול בשני אופנים: (א) כל הנבראים דורסים עליו ברגליהם, דהיינו בחלקם הנמוך ביותר, ו(ב) "דומם" הוא מלשון דממה ושתיקה, כמו "דמי ודוממתי" — שתיקה מוחלטת היא שיא הביטול, כאשר אין האדם מוציא שום עצמיות מפיו. שני פרטים אלו בארץ מבטאים את בחינת מלכות כסיף מיסה — שהדרגה התחתונה שורשה בגבוה ביותר. מחשבה — כלי לנפש ולא מציאות עצמית (עמ' ר"ח) — בביאור פנימי נוסף, המאמר מסביר כי "חשב מה" — בחינת המחשבה — היא הכוח שבנפש שאין לו שום מציאות עצמית מחוץ לנפש. המחשבה אינה יוצרת ואינה מרגישה, היא רק כלי שבו הנפש חושבת. זהו שיא הביטול: מצד אחד, חוכמה וחסד ומידות — יש להן מציאות מסוימת ועצמיות; מחשבה, לעומת זאת, היא אפס גמור. מכאן שהארץ, ששורשה ב"מחשבה עליונה", מגלה את הביטול בתכלית. שני מינֵי ביטול — ביאור הילואים (עמ' רצ"ד, אות ל"ח) — בתוספת ביאור שבמילואים מתרץ רבנו את השאלה: מדוע במשכן לא נעשה גם כן הדגש על הדומם, הרי גם שמה הייתה רצפה? התשובה: גם במשכן יש ביטול, אך ביטול מסוג אחר — ביטול הנובע מהכרה שכלית ורגשית ("אני מרגיש שאני צריך להיות בטל"), שזוהי עדיין מציאות מסוימת. ביטולו של בית המקדש הוא ביטול מוחלט — אין שם מציאות כלל מתחילתה. ועל אותו משקל בדיוק מבאר המאמר את ההבדל שבין מדרגת יוסף לבין מדרגת יהודה, ואת שינוי מדרגותיהם לעתיד לבוא.