מאמרים יסודיים - ״ויגש אליו יהודה״ #4 - הרב יוסף יצחק הבלין

מאמרים יסודיים - ״ויגש אליו יהודה״ #4 - הרב יוסף יצחק הבלין הדּוֹמֵם כְּתַכְלִית הַכַּוָּנָה — הַמִּשְׁכָּן, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְסוֹד הַבִּיטּוּל שֶׁבָּאָרֶץ תקציר בשיעור זה נעיין בהבדל המהותי בין אור אלוקי שהאיר במשכן לבין זה שהאיר בבית המקדש, ונבחן כיצד בנין המקדש כולו מן הדומם דווקא אינו מקרה אלא ביטוי לכוונה העליונה (עמ' ר', טור ימני). נראה שהדומם, שנראה לעין כדרגה השפלה ביותר, הוא דווקא שורש הכוונה הסופית — שכן כוחו נובע ממדרגת הביטול הגמור. הנקודה המרכזית במשכן האיר האור האלוקי בהתאם לסדר ההשתלשלות — המכסה מן החי, הדפנות מן הצומח, והרצפה מן הדומם. ואילו בבית המקדש האיר אור אין סוף ברוך הוא עצמו שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, ומשום כך כל מבנהו נעשה מן הדומם, שהוא שורש הכוונה הסופית. עניין זה מבטא את עקרון "סוף מעשה במחשבה תחילה" — הארץ קדמה לשמים, כי מלכות דאצילות, אף שהיא הספירה התחתונה, שורשה נעלה מכל המידות. הביטול הגמור שמתבטא בדומם הוא עצמו גילוי האלוקות של העתיד לבוא. עיקרי השיעור ההבדל בין המשכן לבית המקדש: במשכן, האור האלוקי האיר בהתאם לסדר ההשתלשלות — כל דרגה ביצירה כפי מדרגתה. בבית המקדש, לעומת זאת, האיר האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות כולו, שהוא מעין הגילוי של "יום שכולו שבת ומנוחה" לחיי עולמים. ומשום כך נאמר "זאת מנוחתי עדי עד" — ביטוי לדירת קבע של השכינה. ארץ עליונה — מלכות דאצילות: בעולם האצילות יש "שמיים וארץ" — ששת המידות (חסד עד יסוד) נקראות זעיר אנפין והן בחינת שמיים עליונים, ואילו ספירת המלכות, שאין לה אור משל עצמה אלא מקבלת מן הספירות שלמעלה, נקראת ארץ עליונה. שתי בחינות בזעיר אנפין: אריך אנפין — המידות בשורשן הראשון בכתר, שם האור רב ובלתי מוגבל; וזעיר אנפין — המידות כפי שהן בציור מוגבל. "ארץ קדמה לשמים" — שורש המלכות נעלה מן המידות: על פי הכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה" — כל מה שסוף מעשה, מוקדם יותר במחשבה ויקר יותר. לכן שורש המלכות נעלה מן המידות. לעתיד לבוא, כשתתגלה המחשבה הקדומה, תתרומם המלכות מעל הזעיר אנפין — "אשת חיל עטרת בעלה", והמלכות תהיה כתר למשפיע. זהו עניין "ארץ קדמה לשמים" גם בעולמות העליונים. בית המקדש — כולו מן הדומם, ביטוי לשורש הכוונה: הואיל ובבית המקדש הואיר גילוי האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות — שהוא מגלה את שורש הדומם הנעלה מצומח וחי — לפיכך כל בנין המקדש נעשה מן הדומם דווקא. הקורות מן הארזים שנכנסו לתקרה לא היו "עיקר הבניין" אלא תמכין דאורייתא — תפלים לעיקר; ביטוי לכך שהצומח בטל ומשועבד לדומם שהוא התכלית. ביטול הדומם וסיפור יעקב אבינו: מעלת הארץ מתבטאת בביטולה — כל הנבראים דורסים אותה ברגליהם, והיא מקבלת הכל בשוויון. ביטול זה הוא שורש גדולתה. יעקב אבינו, שלא ישן ארבע עשרה שנה, בחר לישון דווקא במקום בית המקדש — שכיבה היא הדרגה הגבוהה ביותר של ביטול, כמו שנאמר: "ואנכי לא ידעתי" — מדרגה שלמעלה מן הדעת, ביטול גמור לבעל הרצון.