מאמר ״אני לדודי ודודי לי״ תשל"ב #2 - יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״אני לדודי ודודי לי״ תשל"ב #2 - יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב - הרב יעקב גולדשמיד תקיעת שופר דאלול – יראה תתאה כהקדמה ליראה עילאה ולהמשכת המקיף דראש השנה תקציר השיעור בפתח השיעור נשנה בקצרה מה שנתבאר בשיעור הקודם: הואיל ובאלול ״המלך בשדה״ ומקבל את כולם בסבר פנים יפות, שהוא עניין של קירוב ולא של אימה, נשאלה השאלה מדוע דווקא בחודש זה תוקעים בשופר, שעניינו חרדה – ״אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו״. ותורף התירוץ: החילוק בין אהבה ליראה, שהאהבה נמשכת מגילוי מלמעלה ואילו היראה באה מעבודת האדם ומקבלת עול, ומאחר שעבודת אלול היא ״אני לדודי״ – עבודה מלמטה – מוכרח שיהיה בה קו של יראה, וזהו עניין תקיעת השופר. מכאן נכנס הרבי לחידושו של הצמח צדק (במאמרו על תקיעת שופר דראש השנה), שתקיעת שופר דאלול אינה ״תקיעה קטנה״ בעלמא כפי שסבורים מי שאינם לומדים חסידות, אלא הקדמה לתקיעת שופר דראש השנה. ומטעם זה נוהגים בחב״ד לתקוע בכל ימי אלול את כל הסדר – תשר״ת תש״ת תר״ת – ולהקפיד על תקיעות כשרות ומהודרות. והחילוק שבין שתי התקיעות: החרדה הנפעלת בתקיעת שופר דאלול היא יראה תתאה, ואילו החרדה שבתקיעת שופר דראש השנה היא יראה עילאה. ובזה מיושבת לשון המשנה באבות ״אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה״, שאינה סתירה כי אם שתי דרגות: יראה תתאה היא הבסיס לכל, וקודמת לחכמה; ויראה עילאה באה לאחר החכמה. תוכן יראה תתאה – שהאדם מתבונן בכך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ומהווהו ומשגיח עליו, ומזה נולדת הכרה ש״יש בעל הבית לבירה״; הביטול שבה הוא ביטול היש, שהרי עצם ההתבוננות בכמה שהבורא כביכול ״משקיע״ בעולם מחייבת שהעולם ישנו במציאות. ואילו יראה עילאה היא ההתבוננות ברוממות שאין העולמות תופסים בה מקום כלל, והביטול שבה ביטול במציאות ממש. טעם שני מביא הצמח צדק לתקיעת שופר קודם ראש השנה: בעשרת ימי תשובה צריך להמשיך מבחינת מקיף, כדי למלא את הפגמים של כל השנה. שכן תיקון העבר אינו אפשרי אלא מדרגה אלוקית שאינה מוגבלת בגדרי עבר והווה ועתיד, ומצידה נמשך ״ריסט״ ומחילה גמורה. וההמשכה מן המקיף תלויה בביטול דווקא, כמבואר בתורה אור על הפסוק ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״ – שמים ותורה, ארץ ומצוות, ממשיכים אור פנימי הנמדד לפי כלי המקבל; אך ״אי זה בית אשר תבנו לי״ – הבית הוא בחינת מקיף הרחוק (כשם שהלבוש נקרא מקיף הקרוב, וכמזון שהוא פנימי), ועליו נאמר ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״, שהביטול הוא הממשיך את המקיף. ומכאן חידוש גדול: יהודי יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהמשיך אור פנימי, ובלא ביטול לא ימשיך מן המקיף כלל. לפי זה, כדי שתהיה המשכת המקיף בראש השנה צריך האדם להיות ״נכה רוח וחרד״, ולחרדה זו באים על ידי תקיעת שופר דאלול – ואין זה מוסר בעלמא אלא לשונו המפורשת של הצמח צדק. וכאן שואל הרבי ומבקש לחבר את שני הביאורים: הרי גם בתקיעת שופר דראש השנה באים לחרדה, ואדרבה חרדה זו גדולה יותר, שהרי היא יראה עילאה ואילו דאלול אינה אלא יראה תתאה – ומדוע אפוא נקט הצמח צדק בדיוק שדווקא החרדה שמתקיעת שופר דאלול היא הממשיכה את המקיף בראש השנה, ולא אמר בפשטות שחרדת אלול היא הכנה לחרדת ראש השנה, וחרדת ראש השנה ממשיכה את המקיף? וטרם היישוב מקדים הרבי לבאר את עצם החילוק, מדוע יראת אלול תתאה ויראת ראש השנה עילאה: מאחר שאין האדם יכול להגיע לביטול במציאות מכוח התבוננותו – ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״, וכל המתבונן סובב סביב עצמו – מוכרח שיראה עילאה תבוא דווקא על ידי גילוי מלמעלה, וזהו ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳״, שהיראה נמשכת מן האלוקות שבמצווה. ולשון המאמר: באלול, שהמלך בשדה ואין נרגשת רוממותו, אין מאיר אלא יראה תתאה; ובראש השנה, שהמלך בהיכל מלכותו ונרגשת רוממותו, מאירה יראה עילאה. (בעל השיעור הקדים בעל פה ביאור נוסף – שתקיעת אלול מנהג היא ואינה מצווה, ואין בכוח מנהג להמשיך כהמשכת המצווה – והעיר מיד שדבר זה שייך לאות שלאחריה ולא לכאן.) בסיום הודיע שיחזרו על הדברים בשיעור הבא. עיקרי השיעור הקדמה ולא תוספת: הצמח צדק קובע שתקיעת שופר דאלול היא הקדמה לתקיעת שופר דראש השנה, ומכאן המנהג בחב״ד לתקוע את כל הסדר (תשר״ת תש״ת תר״ת) ולהקפיד על תקיעות מהודרות, שלא כדעת הסוברים שאין זו אלא תקיעה בעלמא. שתי דרגות ביראה: תקיעות אלול מביאות ליראה תתאה ותקיעות ראש השנה ליראה עילאה, ובזה מיושב ״אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה״ – יראה תתאה קודמת לחכמה ויראה עילאה באה לאחריה. ביטול היש וביטול במציאות: יראה תתאה נולדת מהתבוננות בבורא המהווה ומקיים את העולם, שממנה הכרת ״יש בעל הבית לבירה״ – ביטול היש שאין בו שלילת מציאות העולם; ואילו יראה עילאה היא ביטול במציאות ממש. הביטול ממשיך את המקיף: תיקון פגמי השנה בעשרת ימי תשובה תלוי בהמשכת המקיף, וזו נמשכת בביטול דווקא – ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״ (בית הוא מקיף הרחוק, לבוש מקיף הקרוב, כמבואר בתורה אור) – ולחרדה ולנכה־רוח באים על ידי תקיעות אלול. יראה עילאה מגילוי מלמעלה: אין אדם מגיע לביטול במציאות בכוח התבוננותו (״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״), אלא ״ויצונו ה׳... ליראה את ה׳״ – מכוח הגילוי שמלמעלה; ולכן באלול, שהמלך בשדה ואין רוממותו נרגשת, אין מאיר אלא יראה תתאה, ובראש השנה, שהמלך בהיכל מלכותו, מאירה יראה עילאה.