לקוטי תורה, פרשת ראה ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״ #4 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת ראה ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״ #4 - הרב יצחק מאיר וייס "יהא שמיה רבא" – ״שם-יה רבא״ חיבור שם הוי׳ המחולק וגילויו בפנימיות הלב בשיעור זה נעמיק בביאור עניין "יהא שמיה רבא" שבמאמר "ראה אנכי נותן לפניכם היום", ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה׳ של חיבור שם הוי׳ המחולק בזמן הגלות. נראה כיצד עבודת האדם מלמטה מעוררת דווקא גילוי נעלה יותר מלמעלה, עד שהגילוי חודר לפנימיות הלב ולבחינת מעשה. תקציר השיעור בהמשך למה שנתבאר קודם (אות ד׳ של המאמר), שבמתן תורה גילה הקדוש ברוך הוא לישראל את שם הוי׳ פנים בפנים והטביעו בפנימיות של כל יהודי, מבאר בעל השיעור שכל אות מארבע אותיות השם היא אופן מסוים של התקשרות היהודי אל הקדוש ברוך הוא: אות י׳ היא חכמה – ביטול, אות ה׳ היא בינה – התבוננות, אות ו׳ היא המידות, ואות ה׳ אחרונה היא מחשבה דיבור ומעשה. סדר הגילוי הוא שתחילה מאיר האור בבחינת י"ה, ומשם נמשך ומאיר בבחינת ו"ה, עד שהמידות מתהפכות ומתעלות והדבר נמשך למחשבה דיבור ומעשה. אמנם בזמן הגלות "אין השם שלם", ושם הוי׳ מחולק לשניים – י"ה נפרד מן ו"ה. בעבודת האדם פירוש הדבר שהיהודי מתבונן בגדולת השם ומגלה את כוח החכמה שבו (הביטול), אך אין בכוחו של גילוי זה להאיר בחוזק כזה עד שיאיר את כל נפשו, ובכלל זה את בחינת ו"ה. הסיבה העיקרית לכך היא ערלת הלב המפריעה להתגלות של י"ה שתאיר גם בו"ה. על כן נצטווינו "ומלתם את ערלת לבבכם" – אלא שהסרת ערלה זו בכוח האדם פועלת רק בחיצוניות הלב, וגילוי י"ה מאיר בלב באופן חיצוני בלבד. ואילו המילה השנייה, "ומל ה׳ אלקיך את לבבך", היא מה שהקדוש ברוך הוא פועל מלמעלה, ושם לא נאמר "ערלת" אלא "לבבך" – כי עיקר הגילוי הוא שהוא חודר לפנימיות הלב ממש. על יסוד זה מבאר בעל השיעור את נוסח התפילה "יהא שמיה רבא": מכיוון שהשם מחולק, פירוש "שמיה" הוא "שם י"ה", והבקשה היא "יהא שם י"ה רבא" – שיתגדל שם י"ה ויתחבר אל ו"ה. בגמרא בברכות מובאים בזה שני פירושי הראשונים: האחד – שהברכה מסתיימת ב"יהא שם י"ה רבא", ו"מבורך" הוא עניין בפני עצמו; והשני – "יהא שמיה רבא מבורך", שמבקשים שהשם הגדול יתברך ויימשך למטה. בעל השיעור מדגיש ששני הפירושים שייכים בענייננו, ואף מחוברים זה לזה. וזה עומק העניין: כדי שגילוי כלשהו יצא ממקומו ויאיר גם בעולם נמוך יותר, הוא צריך לבוא דווקא ממקום נעלה ומופשט יותר. לפיכך, כדי ששם י"ה (בחינת חכמה, שהוא נעלה ממציאות המידות) יאיר בו"ה, הדבר תלוי ב"יהא שמיה רבא מבורך" – בהתגלות "השם הגדול", שהוא בחינת אריך אנפין (כתר). כשמאיר גילוי נעלה זה, בכוחו לפעול שגילוי י"ה יבוא ויאיר גם בו"ה. זהו החיבור שבין שני הפירושים. ומוסיף בעל השיעור נקודה חדשה, לכאורה הפוכה: על ידי שהאדם פועל בעצמו ש"שם י"ה רבא בנפשו" ומאיר בו"ה למטה, דווקא המשכה זו למטה מעוררת ונמשכת מגילוי נעלה יותר, בחינת "שמו הגדול". בהמשך מבאר שהמשכת "מבורך" יורדת וחודרת בכמה עולמים – בחינת שלושת הלבושים מחשבה דיבור ומעשה – עד שאפילו בבחינת מעשה, הלבוש החיצון מכולם, "יראה שם י"ה" ויהיה הכל להשם לבדו. ומדייק שהלשון "ברוכו" היא דווקא, שכן "ברוך" הוא בחינת ראייה וביטול – התגלות שמגיעה אל האדם ממש (בשונה מ"הודו" שהוא באופן התגלות רחוקה), עד שהאדם רואה כביכול את הגילוי ובא לידי ביטול מוחלט. בסוף השיעור התחיל לבאר את הלשון "לעולם ולעולמי עולמיא", ואת ההבחנה שבין "מראש" ל"מקדם" (קודם להתחלה), אך הדברים נחתכו באמצע. הנקודה המרכזית עבודת היהודי בזמן הגלות היא לחבר את שם הוי׳ המחולק – שיגלה את בחינת י"ה (ביטול החכמה) עד שתאיר גם בבחינת ו"ה (המידות והמעשה), וזהו תוכן הבקשה "יהא שמיה רבא". ואולם החיבור הזה אינו נעשה בכוח שווה למקבל, אלא דווקא על ידי גילוי נעלה ומופשט יותר – "השם הגדול", בחינת אריך אנפין – שרק ממקום גבוה כל כך יכול האור לרדת ולהאיר בעולם נמוך יותר. ומכאן היסוד הכפול: מצד אחד הגילוי למטה תלוי בהמשכה מלמעלה, ומצד שני דווקא עבודת האדם המאירה את י"ה בו"ה למטה היא המעוררת את המשכת "שמו הגדול" מלמעלה. וכל המשכה זו יורדת עד לפנימיות הלב ועד לבחינת מעשה, "ברוכו" דייקא, שהוא גילוי המגיע אל האדם ומביאו לביטול מוחלט. עיקרי השיעור ארבע אותיות שם הוי׳ הן ארבעה אופני התקשרות: י׳ חכמה־ביטול, ה׳ בינה־התבוננות, ו׳ מידות, ה׳ אחרונה מחשבה דיבור ומעשה; וסדר הגילוי הוא מי"ה לו"ה. בזמן הגלות "אין השם שלם" והשם מחולק לי"ה ו־ו"ה; האדם מגלה את י"ה בהתבוננותו, אך ערלת הלב מונעת ממנו להאיר גם בו"ה. "ומלתם את ערלת לבבכם" בכוח האדם פועל רק בחיצוניות הלב, ואילו "ומל ה׳ אלקיך את לבבך" מלמעלה חודר לפנימיות הלב ממש. "יהא שמיה רבא" = "יהא שם י"ה רבא" – בקשה שיתחבר לו"ה; ושני פירושי הראשונים ("שם י"ה רבא" / "שמיה רבא מבורך") שייכים ומחוברים בענייננו. כדי שי"ה יאיר בו"ה נדרש גילוי נעלה יותר – "השם הגדול" (אריך אנפין); ולהיפך, עבודת האדם המאירה למטה מעוררת המשכה מלמעלה, עד שהגילוי ("ברוכו" דייקא) חודר במחשבה דיבור ומעשה.