מאמרים יסודיים - ״וישלח יהושוע״ #7 לקוטי תורה פ׳ שלח - הרב יוסף יצחק הבלין

מאמרים יסודיים - ״וישלח יהושוע״ #7 לקוטי תורה פ׳ שלח - הרב יוסף יצחק הבלין לבושי הנשמה ועבודת הכפייה תקציר נעיין בשיעור זה בסוגיית לבושי הנשמה ותפקידם בהקשרה של הנשמה באלוקות, כפי שמבאר רבנו הזקן בתניא. נעמיק בטעם הפנימי לחשיבות קיום מצווה בכל יום, בענין עבודת הכפייה מצד הגבורות, ובמעלת המחשבה הקדושה ככלי לדבקות תמידית. הנקודה המרכזית שסה ימי השנה מקבילים לשסה לבושים הנמשכים לנשמה על ידי קיום המצוות, כשם שגידי הגוף ממשיכים חיות מהלב לכל אבר לפי צרכו — מבחינת גבורות המצמצמות והמכוונות את השפע. עבודת הכפייה, שבה האדם מתגבר על תאוותיו, היא היא ה"גיד" שממשיך אור עליון בבחינת גבורות. ומכיוון שהמחשבה היא תמידית ואין בה הפסק כדיבור ומעשה, דווקא על ידה יכולה הנשמה להיות קשורה באלוקות באופן תמידי ורצוף. ושלמות העבודה היא שלא יכוון לשום שכר, אפילו רוחני, אלא כל כוונתו תהיה להיקלל באחדות השם בלבד. עיקרי השיעור שסה לבושים כנגד שסה ימים (דף ס"ג): כל יום מימות השנה ממשיך לבוש מסוים לנשמה. הבעל שם טוב מוסיף כי יש לקיים מצווה בכל יום ויום, ולא להסתפק בריבוי מצוות ביום אחד — שכן כל יום הוא המשכה ייחודית שאינה ניתנת להחלפה. הגידים כנגד הגבורות (דף ס"ד): כשם שהגידים מעבירים חיות מהלב לכל אבר "כפי הראוי לו ולא יותר" — כך ממשיכים שסה הגידים הרוחניים (שסה הימים) את הלבושים לנשמה מבחינת גבורות. ומקשה: מה יהיה עם רמ"ח מצוות עשה? — ומתרץ כי הן גם ממשיכות, אך נקודת החידוש היא דווקא בשסה. עבודת הכפייה (דף ע"ב): כאשר מתעוררת בלב האדם תאווה בלתי-ראויה, והוא כופה עצמו ומכוון כל מחשבה, דיבור ומעשה לשם לבדו — זו עבודה בבחינת גבורות, המקבילה להמשכת החיות על ידי הגידים, כמאמר "איזהו גיבור — הכובש את יצרו". מעלת המחשבה על דיבור ומעשה (דף ע"ב): מחשבה היא תמידית — האדם אינו יכול להפסיקה, רק להסיחה לדבר אחר. לפיכך, מחשבה בתורה ובקדושה מאפשרת דבקות מתמדת שאין לה מקבילה בדיבור ובמעשה. ומוסיף (דף ע"ב) כי שורש הלבושים עולה אף על שורש כוחות הנפש עצמה — חכמה ובינה — שכן דווקא על ידי הלבושים יכולה הנשמה להיקלל באחדות. עבודה שלא על מנת לקבל פרס (דף ע"ה): שלמות העבודה אינה רק הימנעות מפרס גשמי, אלא אף הימנעות מכוונה לפרס רוחני כגון לבושי הנשמה בגן עדן. כל כוונת האדם תהיה לבטל מציאותו ולהיקלל באחדות הבורא — שאז אין כאן "מקבל פרס" כלל, שכן הוא מבטל את ה"יש" שלו.