מאמר ״הוי לי בעוזרי ואני אראה בשונאי״ י״ב תמוז תשי״ז #4 הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״הוי לי בעוזרי ואני אראה בשונאי״ י״ב תמוז תשי״ז #4 הרב יעקב גולדשמיד עֵדוּת, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים — שָׁלֹשׁ דַּרְגּוֹת בְּעֲבוֹדַת הַמִּצְוֹת בשיעור זה נעמיק בחקירה מופלאה שנשאל הרבי: מה ההבדל בין שלוש קטגוריות המצוות — מִשְׁפָּטִים, עֵדוּת וְחוּקִים — ונבחן כיצד כל אחת מהן מגדירה דרגה שונה של קשר הנשמה עם עצמות אין סוף. תקציר השיעור עוסק במאמר חסידי שבו הרבי מבאר את שלוש סוגיות עבודת ה' במצוות. מִשְׁפָּטִים — קיום המצווה מצד הבנת טעמה ודעתה; עֵדוּת — קיום מצד "רצון הלב", שהנשמה נמשכת ורוצה את הקב"ה, לא מצד טעם אלא מצד אהבה פנימית; חוּקִים — קיום מצד קבלת עול גמורה, כעבד שאין לו ברירה אחרת ואין בו רצון עצמי כלל. הרבי מדגיש שדוד המלך בחר לומר "זמירוֹת חֻקֶּיךָ" — דרגת החוקים — ולא "משפטיך" ולא "עדוֹתיך", כיוון שדווקא בדרגת החוקים נעלם כל מציאות וכל עולם, ושם שורה הביטול האמיתי. הנקודה המרכזית הרבי מבאר שיש הבחנה עקרונית בין שלוש דרגות: משפטים — עבודה מצד טעם ודעת; עדות — עבודה מצד רצון הלב הנמשך לאין סוף, שאף שהוא נעלה, עדיין נותרת מציאות הרוצה; חוקים — עבודה מצד קבלת עול ממש, כמו עבד שאין לו רצון משלו ואין לו ברירה אחרת. הרצון העצמי של הקב"ה במצוות אינו הגילוי שיתגלה אלוקות בעולם — שכן זה עדיין "יש"; הרצון העצמי הוא המצווה כשלעצמה, ללא שום טעם ומטרה. דווקא בדרגת החוקים, שאין בה שום "אני", מתבטל כל העולם ומגיע האדם לאין סוף שאין בו תפיסה לא בחיוב ולא בשלילה. עיקרי השיעור שלוש דרגות עבודה במצוות: מִשְׁפָּטִים (מצד הבנה וטעם), עֵדוּת (מצד רצון הלב — "ראוש דליבה"), וְחוּקִים (מצד קבלת עול ועבדות גמורה) — כל דרגה מגדירה יחס אחר בין האדם לרצון האלוקי. עֵדוּת ורצון הנשמה: דרגת "עֵדוּת" עניינה שעצם הנשמה נמשכת ורוצה את הקב"ה, לא מתוך חשבון אלא מתוך אהבה עמוקה — אולם כיוון שיש כאן "רצון" ויש כאן "רוצה", נותרת עדיין מציאות, ולכן אינה הדרגה הגבוהה ביותר. חוּקִים — ביטול של עבד: דרגת החוקים עניינה קבלת עול כעבד שאין לו ברירה; אין כאן "רצון" ואין כאן "אני". דוד המלך בחר בדרגה זו — "זְמִרוֹת חֻקֶּיךָ" — כיוון שרק בה מתבטל כל עולם ומציאות לגמרי. הרצון העצמי של הקב"ה במצוות: הרצון האלוקי העצמי אינו "שיתגלה אלוקות בעולם" (שכן זה עדיין מטרה חיצונית), אלא המצווה עצמה, בלא שום טעם ותכלית — כשם שנאמר "אמרתי ועשה ציצית — ונעשה רצוני", שהמטרה היא המצווה כשהיא לעצמה. הקורבנות ופרשת רש"י: הרבי מביא דוגמה מהקורבנות — הרמב"ן רואה בהם "חוקים", ורש"י מדגיש "ונעשה רצוני" — היינו שהעיקר הוא קיום הרצון האלוקי עצמו, לא התוצאה או הגילוי שנפעל על ידי המצווה.